מבוא

מטרת החיבור הזה, הוא להעניק ידע כללי על שלבי הכנת התפילין, כדי שנוכל להיות בטוחים שאנו זוכים לקיים את המצוה של הנחת תפילין בכשרות ובהידור רב.

כדי להקל על הלומד, במקומות שכבר נפסקה ההלכה לפי שיטה מסוימת, השתדלנו להימנע מלהביא באריכות את דברי חז"ל והראשונים. וכן נמנענו מלהביא דעות בהלכה הנהוגות בקרב יחידים בלבד, כגון שיטת האבני נזר (או"ח סימנים ט'-י') ושואל ומשיב, (תליתאה סימן צ"ו), שגם בכתיבת חצי אות צריך שיהא כסדרן. וכן ההידור של החיי אדם (כלל י"ד סעיף א') לכתוב ללא שום מחיקה. וכן חומרת רבי חיים מבריסק (חידושי הגר"ח על הש"ס סימן קמ"ה), לא לעבור שוב על אותיות שכבר נכתבו.

יש לציין שהמבקש להקפיד על החומרות הללו, ראוי שיפנה לסופר המורגל בכתיבה על פי הנהגות אלו. זאת מפני שהצבת דרישות אלו בפני סופר שאינו רגיל בהן, יוכל לגרום לחומרא המביאה לידי קולא, שהסופר יסיח דעת מההלכות החמורות.

כמו כן, לא הרחבנו על כל פרטי הכנת התפילין, שכן אלה מפורטים בהרחבה בספרים אחרים. יתר על כן, זה לא יועיל לצורך רכישת התפילין, מאחר שאין באפשרותנו לעמוד בכל שלבי היצור על גבי ה'בתים מאכער' – עושה הבתים, ולזה אנו מסתמכים על ההכשר. אלא שיכירו באופן כללי, את ההידורים ודקדוקים הטמונים שיש בעשיית התפילין, כדי שידעו מה צריך וכדאי לדרוש מהמוכר, על מנת לקבל תפילין טובים ומהודרים.

יצחק טרייסמן

מצוות תפילין

כתב השלחן ערוך (או"ח סימן כה סעיף ה'): יכוין בהנחתם שצוונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו.

והרמב"ם (תפילין פ"ד הלכה כה) כתב: קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק.

והמהרש"ל (חידושים וביאורים על הטור סימן לב) מביא בשם הגהות הסמ"ק: שיש בתפילין של הראש ארבעה בתים, כנגד ארבעת החושים שיש בראש, ראיה, שמיעה, ריח וטעם. ובית אחד בתפילין של יד, כנגד חוש המישוש. ועל כל אלה אנו מברכים את הבורא יתברך ומשעבדים אותם אליו.

ואף שאלו הטעמים הם החלק הנגלה של מצוות תפילין, ואין לנו כלל ידיעה בפנימיות ובתיקונים הנעשים בעולמות העליונים על ידי מצות תפילין, כמו שכתוב (תהלים קיט, קכט): פלאות עדותיך על כן נצרתם נפשי. מכל מקום ניתן להבין מרחוק, את היסודיות של מצוות תפילין, ולמה חכמינו זכרונם לברכה הפליגו כל כך במעלת המניח תפילין.

מאמרי חז"ל על מעלת מצות תפילין

מנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש, (ברכות ו א).

תנא דבי רבי ישמעאל: עשה מצוה זו, שבשבילה תכנס לארץ, (קידושין לז ב).

תנו רבנן חביבין ישראל שסיבבן הקדוש ברוך הוא במצות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן, (מנחות מג:).

אמר ריש לקיש: כל המניח תפילין מאריך ימים, (שם מד.).

וימינו תחבקני אלו תפילין, (שיר השירים רבה, פרשה ב' פסקה י"ט).

תא חזי, כל מאן דאנח תפילין על רישיה ועל דרועיה, קלא סליק בכל יומא לכל חיוון, מרכבות, ואופנים ושרפים ומלאכים דממנן על צלותין, הבו יקר לדיוקנא דמלכא דאיהו מאן דאנח תפילין, דעליה אתמר (בראשית ה ב) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו. בצלמו, בתפילין דרישא, כגוונא דתפילין דמארי עלמא, דאינון שכינתא עלאה וכו'. בצלם אלהים, תפילין דיד, דא שכינתא תתאה דאיהי קשירא ליה, ועלה אתמר (בראשית מד ל) ונפשו קשורה בנפשו, תרויהו ביחודא חדא בקשורא חדא, רצועה כריכא באצבעא שמאלא דא קדושין דילה, דאיהי טבעת כריכא באצבעא דילה, ובה איהי קשירא עמיה ואיהו עמה, הא קדושה.‏

‏[- בא וראה, כל מי שמניח תפילין על ראשו ועל זרועו, קול עולה בכל יום לכל החיות, מרכבות, ואופנים ושרפים ומלאכים הממונים על התפילות: תנו כבוד לדמות המלך, שהוא מי שמניח תפילין, שעליו נאמר: ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו. בצלמו, בתפילין של ראש, כמו התפילין של ריבון העולם, שהן השכינה העליונה וכו'. בצלם אלהים, תפילין של יד, זו השכינה התחתונה, שהיא קשורה לו, ועליה נאמר: ונפשו קשורה בנפשו, שניהם ביחוד אחד, בקשר אחד, הרצועה כרוכה באצבע שמאל, זה הקידושין שלה, שהיא הטבעת כרוכה באצבע שלה, ובה היא קשורה עמו והוא עמה, הרי קדושה]‏, (תיקוני זהר דף פ"ד.).

אמר, שמענא מאבא, דקודשא בריך הוא ברחימו סגיאה דהוה ליה עם ישראל אמר לון למעבד ליה בי משכנא כגוונא דרתיכא עילאה דלעילא וייתי דיוריה עמהון הדא הוא דכתיב (שמות כה, ח): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ושמענא מאבא דהכא סתים טעמא דתפילין בהאי פסוקא.‏

אמר להון: תא חזי, כגוונא עילאה אתעבד מקדש ברתיכוי קדישין, ובתר כן אשרי קודשא בריך הוא דיוריה עמהון. כעניינא דא, וכגוונא דא אתערו חברייא מארי מתניתא בטעמא דתפילין, למהוי ההוא גברא דוגמא דרתיכי עילאין, רתיכא תתאה רתיכא עלאה, למיתי מלכותא דיליה וישרי דיוריה עלויה.

 ‏[- אמר רבי אלעזר בן רבי שמעון ב"ר יוחאי: שמעתי מאבא, שהקדוש ברוך הוא מרוב אהבה שהיתה לו לישראל, אמר להם לעשות לו משכן בעולם הזה כעין המרכבה העליונה של מעלה, ואז ישכון בתוך עם ישראל כמו שכתוב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ושמעתי מאבא, שבפסוק הזה מבואר הטעם של תפילין.

ומבאר: בא וראה את סוד התפילין שהוא גורם להשראת השכינה. כמו שבמשכן העליון, נעשה בית המקדש במרכבות הקדושות של המלאכים, שבהם שורה השכינה, ואחר כך השרה הקדוש ברוך הוא את שכינתו עמהם. כענין הזה התעוררו החברים בעלי המשנה בטעם התפילין, שיהיה האדם דוגמא של המרכבות העליונות, שהשם יתברך יביא את מלכותו וישרה דיורו עליו]. (זהר תולדות דף קכט.)

קודשא בריך הוא אשתכח ביה בבר נש דאתעטר ביה בתפלוי ואתעטף בציצית.

[- הקדוש ברוך הוא מצוי עם האדם המתעטר בתפילין ומתעטף בציצית], (שם דף קמא.).

והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך וגו'. פקודא דא, פקודא דאקרי בגוונא אחרא, דלא אקרי מצוה, אלא קדושה, ואלין אינון תפילין. תפילה של יד, ותפילה של ראש. תיקונא פארא שפירו דגוונין עלאין. ועל דא אקרון טוטפות, כמה דאת אמר: (ישעיה מט) ישראל אשר בך אתפאר.

[- והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך וגו'. מצוה זו היא מצוה שנקראת באופן אחר, שאינה נקראת מצוה אלא קדושה, ואלו הן תפילין, תפילה של יד ותפילה של ראש. שהם תיקון פאר היופי של המראות העליונות. ולכן נקראים טוטפות, כמו שנאמר (ישעיה מט): ישראל אשר בך אתפאר], (זהר בא דף מג.).‏

כל מאן דמנח תפילין וציצית, כאילו מקיים תרי"ג מצוות דאורייתא.

[- כל מי שמניח תפילין וציצית, כאילו מקיים תרי"ג מצוות של התורה], (תיקוני זהר חדש קכא.).

אמר רבא: כל המניח תפילין ומתעטף בציצית וקורא קריאת שמע ומתפלל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

ואמר אביי: ערב אני בו שאין אש של גיהנם שולט בו.

ואמר רב פפא: ערב אני בו שכל עוונותיו נמחלים, (שימושא רבה).

אין לך גדול בכל המצוות שבתורה כמצוות תפילין, שהוקשה כל התורה כולה לתפילין, בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, שנאמר: למען תהיה תורת ה' בפיך, (תשובות הגאונים, שערי תשובה סימן קנ"ג).

משש מאות ושלוש עשרה מצוות שנצטוו לישראל, אין לך שום מצוה שתהא אות ועדות כי אם שלש מצוות, והם מילה ושבת ותפילין, שנכתב בשלושתן אות. והם שלושתן אות ועדות לישראל, שהם עבדים להקב"ה. ו'על פי שנים עדים יקום דבר', כל אחד מישראל אינו יהודי שלם, אלא אם כן יש לו שני עדים שהוא יהודי. הלכך בשבת, ויום טוב שנקרא שבת, ושבת נקרא אות, פטור אדם מלהניח תפילין, כי די שיש לו שני עדים שהוא יהודי עדות שבת ועדות מילה. אבל בחול חייב כל אדם להניח תפילין, כדי שיהא לו שני עדים, אות תפילין עם אות המילה, (עיין מנחות ל"ו: ובעירובין צ"ו.). וכל מי שאינו מניח תפילין אין לו כי אם עד אחד שהוא יהודי, ולכך חושבו כמנודה לשמים, בפרק ערבי פסחים (קיג, ב), (סמ"ג, מצות עשה ג').

שנו חכמים ליום הדין אם היה זהיר במצוות תפילין, כף זכות מכרעת. ואם פשע בהן, כף חובה מכרעת, שאין לך גדול בכל מצות עשה שבתורה יותר ממצות תפילין, שהוקשה כל התורה כולה לתפילין, שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך. לכך צריך כל אדם ליזהר במצוות תפילין, (רא"ש, הלכות תפילין סימן כ"ח).

כל מי שהוא ירא שמים ומניח תפילין הוא זוכה לתחיית המתים, (כד הקמח, ערך תפילין).

התפילין הם כנגד עולם האצילות, שהוא מקור השפע והתיקון השלם. וסוד המעברתא של התפילין, שהוא מעבר. כי דרכו עובר כל השפע, מתחילת האצילות עד סופה, (למען פארך בשם שער הכוונות ופרי עץ חיים, שער התפילין).

היות שיש סודות גדולות בתפילין, כל אחד יחפש עד מקום שידו מגעת, וכן ראוי לו. וצריך האדם להתנאות בהם כי כן נקראים פאר. ויקח מהמובחרים שיוכל, ויהיו נאים ומשובחים בעצמן וברצועותיהן, (סדר היום, סדר ברכות השחר).

האדם נקרא "עץ השדה", דכתיב (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה", רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה היא שורש שלו, והיא מן השמים. והידים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן.

וזהו ענין התפילין, לנטוע את האדם עם השם יתברך. ולפיכך התפילין הם על המוח, ששם שורש החיות, וכנגד הלב שגם שם שורש החיות, עד שיש להם נטיעה עליונה עם השם יתברך. כי על ידי התפילין יש לנשמה דביקות בו יתברך, והוא החיים. (המהר"ל מפראג בספר נצח ישראל, פרק ז').

תפילין שאנו מניחים אף על פי שהם תפילין של 'עור', במקומם העליון הם תפילין של 'אור'. והוא סוד מה שפירש בתיקונים ובזוהר שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין, דהיינו שהתפארת מתעטר באורות העליונים, כדפירש בזהר (ואתחנן דף רפב:), (ראשית חכמה, שער הקדושה פ"ו).

ענין התפילין הוא, כי נתן הבורא יתברך לישראל שיהיו ממשיכים עליהם המשך ממש מקדושתו יתברך ויתעטרו בו, באופן שכל בחינותיהם הנפשיות והגופיות יחסו תחת האור הגדול הזה, ויתקנו בו תיקון גדול, והוא מה שאמר הכתוב, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. ותלה ענין זה במצוה זו בכל הלכותיה ופרטותיה.

ואמנם שני אברים ראשיים נמצאו באדם, ובהם הנשמה מתגברת תגבורת גדול, והם המוח והלב. וצווה הבורא יתברך, שימשך האור הזה על המוח תחילה על ידי תפילה של ראש, ויתוקן בו המוח והנשמה שבו, ויתפשט אחר כך על הלב על ידי תפילה של יד שכנגדו, ויתוקן גם הוא בו. ועל ידי זה נמצא האדם כולו בכל בחינותיו, נכלל תחת המשך הקדושה הזאת ומתעטר בה, ומתקדש קדושה רבה, (ספר דרך ה', ח"ד פ"ו ס"ז).

יזהר האדם מאוד להדר אחר תפילין היותר כשרים, שנכתבו בקדושה ובטהרה וכתיבה תמה, כי גודל מעלת תפילין רבו בזהר הקדוש ובתקונים במקומות הרבה, (יסוד ושורש העבודה, שער האשמורת פ"ח).

יזהר כל אדם לקנות תפילין מסופר מומחה וירא שמים ובעל תורה. וכן רצועות יקנה עם כשרות מהודרת, כדי שיהא בטוח שנעבדו לשמן, מעורות טהורות. כי מי שהוא מניח תפילין פסולים לא לבד שאינו מקיים המצוה אלא שמברך כמה וכמה ברכות לבטלה שהוא עוון גדול.

וכל ירא שמים יתן אל לבו, אם על מלבושיו וכליו הוא מהדר שיהיו כתיקונם מכל שכן בחפצי שמים שלא יצמצם ויחוס על הכסף, אלא יהדר לקנות אותן שהם בודאי כשרים, אף שמחירם רב, (משנה ברורה סימן ל"ז סעיף ד').

בעשיית תפילין, זכורני כי היה יושב עם הסופר בכתבו. והיה מביט ומשגיח שיהיו כסדרן, ושלא יהא חק תוכות בתיקונו לפעמים. ושלא יכנסו האותיות שבשורה זו בשורה שלמעלה ממנה. ועל צורת האותיות שיהיו כדין. ועל 'לשמה' בין בכתיבה בין בעיבוד העור להבתים והרצועות. ואורכם ורחבם ושחרותם. וביותר השגיח על ריבועם של הבתים, שהוא באמת עבודה קשה. (תולדות החפץ חיים מאת בנו הגאון רבי אריה ליב, הודפס בראש ספר מכתבי החפץ חיים).

תפילין, היא מלאכת מחשבת

הכנת התפילין על פי ההלכה דורשת הכשרה רבה ומיומנות גדולה.

התפילין מורכבים משלושה חלקים: הפרשיות, הבתים והרצועות. כל אחד מחלקים אלו, ניתן לעשותו בחיפזון ובזול, וניתן להדרו ולעשותו בדקדוק ובאיכות גבוהה. ומזה נובעים חילופי המחירים בין מיני התפילין השונים.

הדרך הנכונה לרכישת תפילין

בעולם קיים מגוון רחב של רכבים, החל מאלה הנוטים להתקלקל לעתים קרובות ודורשים תיקונים יקרים, ועד לאלה המצטיינים בביצועים ובאמינות ויציבות למשך שנים רבות. על פי רוב אין הבדל משמעותי במראה החיצוני, ההבדלים המהותיים טמונים במורכבות מערכת המכנית, סוג המנוע, מערכת ההיגוי, מערכת הבלימה, איכות החומרים והייצור, טכנולוגיות מתקדמות ומערכות בטיחות.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, כך הדבר גם בתפילין. ישנן תפילין הפסולות לגמרי, וישנן כאלה הכשרות רק בדיעבד או רק לפי דעת יחידי, אך במראה החיצוני לא ניכר כל הבדל ביניהם. ולכן, כשם שאדם שאינו בקי במחשבים, יקנה רק ממקום נאמן. וכן, ככל שיהיה מיומן יותר בהבנת חלקי המחשב, כך ידע טוב יותר מה לדרוש מהמוכר.

כך הוא להבדיל גם בקניית תפילין. את הפרשיות מומלץ לקנות מסופר שמכירים אישית. או מסוחר נאמן שמכיר אישית את הסופר. ובין אם קונים את הפרשיות מהסופר עצמו, ובין אם קונים תפילין מוכנות, חשוב לברר: האם יש לו כתב קבלה ממורה הוראה, בתוקף, שנבחן ויודע היטב הלכות תפילין? וגם אז, כדאי מאוד להראות את הפרשיות לאדם מומחה, שיחווה דעתו עליהן.

וגם את הבתים ראוי לקנות רק מאדם ירא שמים, ושיש לו הכשר מהודר, ושהוא בעצמו בקי בהלכות ובדעות הפוסקים הנוגעים להכנת תפילין. וכן, ככל שנהיה בקיאים יותר באופן הכנתן, כך נדע איזה דגשים והידורים יש לבקש בעת קניית התפילין.

בנוסף, מומלץ לבדוק את התפילין לפני צביעתן, כי הצבע עלול לכסות על שקעים ופגמים שמולאו בחומרים שונים, ואת זה ניתן לבדוק רק לפני הצביעה.

אין חיוב לרכוש תפילין העומדות בכל החומרות וההידורים. עם זאת, ישנן חומרות והידורים מסוימים, שרוב הפוסקים מסכימים עליהם. חלקם הן גדר וסייג שלא יצאו חלילה מגדר ההלכה. ואחרים נובעים מדעות פוסקים המצריכים את זה. ואף שיש מקום להקל, יראי שמים מקפידים עליהם, בשל חביבות וחשיבות המצווה.

עלות התפילין

בהתבוננות בזמן, במאמץ ובמיומנות הדרושים לייצור תפילין מהודרות, נראה כי מחירן נמוך ביותר ביחס לערכן, אף במובן הגשמי. שהרי כל חפץ הדורש עשרות שעות עבודת יד של אומן מומחה, כגון ציור או בניית כינור, עשוי לעלות עשרות אלפי דולרים. ואילו התפילין, אף שנעשות במלאכת מחשבת, מעשה ידי אומן, מחירן עומד על אלפיים עד ארבעת אלפי דולרים בלבד.

יתר על כן, בחשבון פשוט נראה כי אנו מניחים תפילין כשלוש מאות ימים בשנה. ובחישוב של שישים שנה בלבד, נגיע לכדי שמונה עשרה אלף פעמים. אם נחלק את מחיר התפילין למספר זה, יצא שהעלות ליום הינה פרוטות ספורות בלבד.

הסופר צריך להיות בקיא בכל ההלכות

מלבד ההידור של כתב נאה[א], קיימים פרטי הלכה רבים שעל הסופר לדעת. בכל אחד מבתי התפילין ישנן אלף חמש מאות תשעים וארבע אותיות. ולכל אות יש הלכות וצורה מדויקת באופן כתיבתה. ואם אות אחת מיותרת, חסרה, או נכתבה שלא כהלכה, התפילין נפסלות. משום כך, על הסופר להיות בקיא היטב בהלכות. כמו כן, נדרש שתהיה בידיו תעודת הסמכה תקפה מגוף מוכר ומהימן.

וכן צריך באופן כללי שיהיה יודע ספר, כלומר ללמוד מעצמו ולהבין בקצת גמרא עם פירש"י, שאז יש לו לב מבין להיזהר בדרכיו שיהיו מתוקנים, (לשכת הסופר סימן א' סעיף א').

חשיבות יראת השמים של הסופר

הרבה מן ההלכות בכתיבת תפילין, אינן ניתנות לבדיקה לאחר מעשה. יתר על כן, אילו טעות זו היתה קוראת בספר תורה, והסופר היה מגלה את זה רק לאחר שהמשיך בכתיבה, היה יכול למחוק את הטעות ולכתוב את האות מחדש. אך בתפילין שצריך לכתוב אותם 'כסדרן' (שם סעיף כ"ג), הסופר יצטרך למחוק את כל מה שכתב ממקום הטעות והלאה, ולכתוב הכל מחדש. לכן קיימת חשיבות רבה ליראת השמים של הסופר, המבטיחה את כתיבת הפרשיות כדת וכדין.

לדוגמה:

א. לפני הכתיבה, הסופר צריך לומר בפיו שהוא כותב לשם מצות תפילין, (שלחן ערוך או"ח, סימן ל"ב סעיף י"ט).

ב. איסור  'חק תוכות', כלומר ליצור אות בעקיפין, על ידי הסרת הדיו סביבה, עד שתשאר רק האות. כי צריך שיהיה 'כתיבה' ולא 'חקיקה'. ולכן במקרה של נפילת טיפת דיו על אות באופן שלא ניכר צורתה, אי אפשר לתקנה על ידי הסרת הדיו שנפל. כמו כן, אם טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף וכדומה, לא ניתן לתקן זאת על ידי מחיקת החלק המיותר, (שם סעיף י"ז).

ויותר מזה, אם כבר כתב 'שֵׁם הַשֵׁם', אסור למחקו. והיות וזה עלול לגרום לסופר הפסד גדול. ולא ניתן לדעת לאחר מעשה איך נכתבו הפרשיות, לכן חשוב מאוד לרכוש תפילין רק מסופר המוכר כירא שמים.

בגמרא עירובין (דף י"ג.): רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר וכו'. וכשבאתי אצל רבי ישמעאל, אמר לי: בני מה מלאכתך. אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו.

והפרי מגדים (אשל אברהם סימן לב סקס"ט) כתב: דע דהטור כתב שהסופר צריך להיות מאד ירא וחרד לדבר השם יתברך. ולדעתי יותר משוחט, כי שם לאו דנבילה. וכאן מבטלין כל ישראל עשה בכל יום ומברכין ברכה לבטלה וכו'. וברכה לא תשא יש אומרים דהוה דין תורה.

וכן כתב השבט הלוי (ח"ז סימן ב): תפילין ומזוזות שנלקו בחסר ויסר, לא רק שמבטלים על ידם מצוות עשה דאורייתא תמידיות וברכות לבטלה, ומונעים אריכות ימים ושמירת בתי ישראל כמובא בטשו״ע יו״ד סימן רפ״ה בב״י ובב״ח שם. אלא עוד גרוע, דתפילין ומזוזות פסולים, הם עצמם מהוים סכנה ר״ל למשתמשים בהם.

וסימוכין לזה מצאתי באור זרוע הלכות תפילין סימן תקס״ה, דמפרש המשנה (מגילה כ״ד:) העושה תפילתו עגולה, סכנה ואין בה מצוה. וזה לשון קודשו: וסכנה יש שנושא שם הקדוש שלא כהלכתו. עיי׳׳ש דמחמת שהתפילין אינם מרובעות ואינם מצוה, הוי סכנה, עכ"ל.

בנוסף, לסופר יש השפעה על הקדושה הפנימית של התפילין. וזה משפיע על האדם המניח אותם. כדברי הרמח"ל (ספר דרך עץ חיים): כל האותיות שאנו רואים בתורה כולן מורות על עשרים ושנים אורות הנמצאים למעלה. והאורות ההם העליונים מזהירים על האותיות. ומכאן נמשכה קדושת התורה קדושת ספר התורה, ותפילין, ומזוזות, וכל כתבי הקודש. ולפי הקדושה שבה נכתבים, כך תגדל ההשראה וההארה של האורות ההם על אותיותיהם.

וכתב הרה"ק רבי משה זַכּוּת (קול הרמ"ז תיקון ו') והעתיקו החיד"א (תורת השלמים סימן י"ז סעיף י"ח): נאה לסופר הטבילה תמידית. וכך כתב גם ערוך השלחן (סימן ל"ב סעיף ה'): שיכתבם בטהרה, שיטבול מטומאתו.

להתנות עם הסופר

כתב הרמ"א (סימן ל"ב סעיף י"ט): 'וכשבא לנמנם לא יכתוב, דאינו כותב אז בכוונה'. לכן מן הראוי להתנות עם הסופר, שבשעת הכתיבה לא ישוחח עם חביריו ולא ישמע אז אפילו שיעורי תורה[ב].

החשיבות בפרשיות מהודרות

יש חשיבות רבה לרכוש פרשיות מהודרות, אף אם הדבר בא על חשבון קניית בתים משובחים ביותר. זאת מפני שפרשיות הנכתבות ברשלנות, בחיפזון, שלא בתוך השורות או באותיות עקומות, לרוב מעוררות שאלות העלולות לפסול אותן לחלוטין. לעומת בתים, אם הם פחות מהודרים, הם עדיין כשרים.

יש לציין, שמחיר גבוה אינו ערובה לכך שהפרשיות אכן מהודרות. אך להיפך, פרשיות שמחירן נמוך מן המקובל, ראוי שיעוררו אצל הקונה תהיות באשר לכשרותן.

הגהת הפרשיות

לאחר שהסופר מסיים לכתוב את הפרשיות, הוא צריך לקרוא אותם בכוונה ודקדוק פעמיים ושלוש (שלחן ערוך, שם סעיף כ"א). לאחר מכן צריך שיעברו שוב הגהה על ידי מגיה מוסמך, כי אין החושים שוים, ומה שרואה זה אין רואה זה.

בין הדברים שהמגיה בודק, שכל אות נכתבה בצורה הנכונה לו, לא מידי ארוך, לא מידי קצר, לא מידי צר ולא מידי רחב. שבמקום שצריך להיות מעוגל לא יהיה זווית, ובמקום שצריכה להיות זווית, לא יהיה מעוגל. שאין שום נגיעה בין האותיות. שהאותיות יהיו שלימות ולא סדוקות. ושיש מספיק ריוח בין המילים ולא מידי הרבה ריוח בין האותיות.

בזמננו, נבדקים התפילין גם על ידי מחשב, (ראה שבט הלוי שם). המחשב בודק בעיקר שגיאות של אותיות חסרות או יתירות, חילופי אותיות, אותיות מחוברות ולפעמים גם צורת האותיות. אין בדיקה זו באה במקום בדיקת האדם. רק  שבתחומים שהיא אמורה לבדוק, יש לה מעלה שאינה מתעייפת או מסיחה את הדעת, דבר העלול לקרות למגיה אנושי.

הקלף

הקלף צריך להיות מעור של בהמה, חיה או עוף הטהורים. ויכול להיות אפילו מנבילה וטריפה שלהם, אבל לא מעור בהמה וחיה ועוף הטמאים, (שלחן ערוך שם סעיף י"ב).

מעובד לשמה

הקלף צריך להיות מעובד לשם תפילין, (שלחן ערוך אורח חיים, סימן ל"ב סעיף ח'). ונחלקו הפוסקים לגבי השימוש במכונה לעיבוד הקלף. יש מתירים[ג], שמספיק שיהודי שומר מצוות יתחיל את התהליך על ידי הכנסת העורות למים עם הסיד לשם תפילין, ולאחר מכן ניתן להמשיך את תהליך הפיכת העורות במים באמצעות מכונה. ויש [ד]מצריכים גם את הפיכת העורות במים יעשו בידי אדם, היות ובלי הפיכת העורות במים, הם לא יעובדו כראוי.

הפרשיות

מצות תפילין נזכרת בתורה ארבעה פעמים. פעמיים בפרשת בא (שמות י"ג, ט'-ט"ז), פעם שלישית בפרשת ואתחנן (דברים ו', ח'), ופעם רביעית בפרשת עקב (דברים י"א, י"ח). פרשיות אלו מהוות את יסוד אמונתנו, בהם אנו מצווים על יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם. ושנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו בהוציאנו ממצרים. ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו.

את הפרשיות הללו כותבים על קלף ומכניסים לבתים של התפילין. בתפילין של ראש, כל פרשה נכתבת על קלף נפרד, ואילו בתפילין של יד, כל הפרשיות נכתבות על קלף אחד. לכן, כל פעם שאנו מניחים תפילין, אנו מקיימים שמונה מצוות עשה, ארבע בתפילין של ראש וארבע בתפילין של יד[ה].

כתב אשורי

הרמב"ם (הלכות תפילין פ"א הי"ט) כתב: אין כותבין תפילין ומזוזה אלא בכתב אשורית.

צורת כתב זה ותבניתו ניתנו למשה בסיני[ו]. ולכל אות יש הלכות מדויקות לגבי צורתה וגודלה.

וכמראה מרחוק מעלת האותיות, כתב ספר התמונה[ז] בהקדמה: אותיות עליונות נוראות ונעלמות אשר לא יבינם מלאך ושר עליון, כי אם השם יתברך הנכבד והנורא ברוך הוא, שביארם למשה רבינו עליו השלום והודיע לו כל סודם ועניינם.

עם זאת, במהלך הדורות התפתחו מספר מסורות שונות.

כתב בית יוסף, המובא בבית יוסף (או"ח סימן ל"ו), ונפוץ בקרב הקהילות הנוהגות במנהגי אשכנז, כזה: .

כתב וועליש, הנהוג בקהילות עדות המזרח, כזה: .

כתב האר"י, שדומה לכתב בית יוסף, אך מתייחד בשינויים שונים על פי קבלה, בתשע אותיות. והוא נפוץ ברוב קהילות החסידים, כזה: .

וכבר גילה לנו האריז"ל (שער הכוונות, דרושי תפילין דרוש ב'): כי לכולם יש רמז וסוד נרמז למעלה.

הנוהגים לכתוב בכתב האר"י, מוסיפים לאותיות תגין הנקראים 'תגין דשימושא רבה'[ח].

פרשיות פתוחות וסתומות

התורה כתובה פרשיות פרשיות, כשחלק מהן הן 'פתוחות' וחלק מהן 'סתומות'. פרשה פתוחה מורה על תחילת ענין חדש. ופרשה סתומה, מורה על המשך הענין הקודם. והטעם שנחלקה לפרשה חדשה, כדי לתת ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, (רש"י ויקרא א', א').[ט]

והנה נחלקו הרמב"ם והרא"ש בצורת הפרשיות הפתוחות והסתומות. ומאחר שיש אופנים המוסכמים על שניהם, כתב השלחן ערוך (יורה דעה סימן ער"ה סעיף ב'): ירא שמים יצא את כולם. וברמ"א שם: הגה, ואם לא יוכל לכוין בכך, לא יסור מדברי הרמב"ם בזה, כי עליו סמכו האחרונים וכתבו שדבריו הם עיקר[י].
האופן לעשות פרשה פתוחה בספר תורה, לפי שתי הדעות, הוא להשאיר ריוח ריק של לפחות תשע אותיות בסוף הפרשה הקודמת. ואז להתחיל את הפרשה הבאה בתחילת השורה הבאה, כזה:

והדרך לכתוב פרשה סתומה בספר תורה לפי שתי הדעות, הוא לגמור את הפרשה הקודמת באמצע השורה, ואז להשאיר ריוח בגודל של לפחות תשע אותיות, ולהתחיל את הפרשה הבאה באותה שורה, כזה:

אך בתפילין, שצריך לכתוב את צורת הפרשיות, באותה אופן שהן כתובות בספר תורה (שלחן ערוך אורח חיים סימן ל"ב סעיף ל"ו ומשנה ברורה שם ס"ק ק"ס), ולכן, שלש הפרשיות הראשונות צריכות להיות 'פתוחות', והרביעית צריכה להיות סתומה, אי אפשר לכותבן באופן המועיל גם להרמב"ם וגם להרא"ש.

כי הפרשיות בתפילין של יד, נכתבות על קלף אחד, וכל פרשה נכתבת על עמוד (טור) בפני עצמו (רמב"ם סת"ם פ"ב ה"א). ולכן את הפרשיות הפתוחות, אף שמתחילות בעמוד (טור) חדש, ניתן לכתוב באופן כזה:

אולם הפרשה הרביעית 'והיה אם שמוע', שצריכה להיות 'סתומה', היות והיא נכתבת בעמוד חדש, לא ניתן לכותבה כסתומה על פי שתי השיטות. כי לדעת הרמב"ם, כדי שתיחשב 'סתומה', צריכים להתחיל אותה מאמצע השורה, לאחר ריוח ריק בשיעור תשע אותיות, כזה:

ואילו לדעת הרא"ש, כתיבת עמוד חדש באופן שיש ריוח בשיעור תשע אותיות בתחילת השורה, נחשבת ל'פתוחה'. על כן כתב השלחן ערוך (שם), שיש לנהוג כדעת הרמב"ם, שכן כך פוסקים מעיקר הדין. וכך נוהגים בני עדות המזרח וחלק מבני אשכנז[יא].

וב'שיעור פרשה' עצמו, כמה ריווח צריך להשאיר יש כמה דעות להלכה.

• יש אומרים כדי לכתוב ג' פעמים 'אשר' בלי הריוח שבין התיבות[יב]. והוא לערך שיעור כ"א יודי"ן[יג]. ויש אומרים כ"ד יודי"ן[יד].
• יש אומרים כדי לכתוב ג' פעמים 'אשר', ובנוסף ריוח שיעור שני אותיות קטנות, שבין 'אשר' ל'אשר'[טו]. והוא שיעור כ"ג או כ"ו יודי"ן[טז].
• בדיעבד, מספיק ריוח כדי לכתוב ט' אותיות קטנות[יז].
• ויש אומרים כדי לכתוב 'למשפחתיכם'[יח], שהוא שיעור י"ח או י"ט יודי"ן[יט].

ברם, הט"ז (אורח חיים סימן ל"ב סעיף כ"ו) ופוסקים אחרים[כ] כתבו עצה לצאת ידי חובת שתי השיטות. וזאת על ידי סיום הפרשה השלישית, פרשת 'שמע', עם ריוח של פחות מתשע אותיות עד סוף השורה. ותחילת הפרשה הרביעית, 'והיה אם שמוע', אחרי ריוח של פחות משיעור תשע אותיות, כזה:

כך שיוצא שיש ריוח של תשע אותיות בין הפרשיות, אשר יועיל לדעת הרמב"ם להיחשב 'סתומה'. אך אין ריוח בשיעור תשע אותיות במקום אחד, כך שגם להרא"ש תיחשב כ'סתומה'. וכך נוהגים רוב בני אשכנז.

אך גם בזה יש כמה שיטות[כא].

• יש[כב] סוברים, שגם בסוף פרשת 'שמע' וגם בתחילת פרשת 'והיה אם שמוע', יהיה ריוח שמונה או פחות אותיות קטנות [כמו יודי"ן].
• יש סוברים[כג], שהריוח של שני החלקים יחד, לא יהיו יותר מט' או י' אותיות קטנות, וגם שהשיעור הזה יתחלק בשוה בין החלקים.
• יש סוברים[כד], שבכל אחת מן המקומות יהיה שיעור של לא פחות מז' אותיות קטנות, ולא יותר מח' אותיות קטנות.
• יש סוברים[כה], שבסוף פרשת שמע, יהיה ריוח של ז' או ח' אותיות קטנות. ובתחילת פרשת והיה אם שמוע, יהיה ריוח של שני אותיות קטנות.
• יש סוברים[כו], שבסוף פרשת שמע, יהיה ריוח של ז' או ח' אותיות גדולות. ובתחילת פרשת והיה אם שמוע, יהיה ריוח של שני אותיות גדולות.
• יש סוברים[כז] להניח רווחים בכל צד, גם בסוף פרשת שמע וגם בתחילת פרשת והיה אם שמוע, פחות משיעור של ג' פעמים 'אשר', באופן שיצטרפו יחד להיות ריוח של ג' פעמים 'אשר'.
• יש סוברים[כח], להניח אחרי פרשת 'שמע' ריוח פחות מט' אותיות קטנות. ולפני 'והיה אם שמוע' ריוח של ט' אותיות גדולות.
• ויש אומרים[כט] להשאיר ריוח של פחות מט' אותיות קטנות בכל מקום, אך היות ומודדים את זה כפי כתיבת הסופר בשאר הפרשה (קסת הסופר פרק ט"ו סעיף א'), לכן צריך לעשות בכל הפרשיות את היודי"ן גדולים ורחבים בריוח, אך באופן שיהיה צורת היו"ד ברור בלי חשש ופקפוק. ושאר האותיות 'הרחבות' יעשה אותם צרות, גם באופן שאין עליהם פקפוק. כך יצא ששני הרווחים, בסוף פרשת 'שמע' ובתחילת פרשת 'והיה', שכל אחד פחות מט' אותיות קטנות, יהיו ביחד כמו שלשה פעמים 'אשר'.

אך מנגד, יש שחוששים[ל] שבאופן של עצת הט"ז, התפילין אינן כשרות לא לפי הרמב"ם ולא לפי הרא"ש, כי לא ניתן לצרף 'שיעור פרשה' מסוף דף אחד לראש דף השני[לא]. ולכן עושים את הפרשה האחרונה סתומה, כפסק השלחן ערוך, רק לפי דעת הרמב"ם.

ושלחן ערוך הרב[לב], חידש דרך נוספת, להותיר ריוח של תשע אותיות גדולות גם בסוף פרשת שמע. וגם בתחילת פרשת והיה אם שמוע.

סוף דבר, כתב הספר סת"ם כהלכתן (שם): ראיתי תפילין שונים של הרבה גדולי ישראל זצ"ל, ומנהגיהם שונים מאוד זה מזה. וכל אחד נוהג בזה כמסורת שקיבל.

הבתים

הבתים מחולקים לשלושה חלקים:

• הקציצה, החלק הגבוה בה מונחות הפרשיות.
• התיתורא, הבסיס שתחת הקציצה.
• והמעברתא, שם עוברת הרצועה.

התפילין של ראש מכילה ארבעה בתים נפרדים, המחוברים יחד. ובכל בית מכניסים פרשה אחת. בצדי הבתים יש אות שי"ן. בצד ימין המניח, שי"ן בעלת שלושה ראשים, ובצד שמאל – שי"ן בעלת ארבעה ראשים. ובתפילין של יד, יש בית אחד המכיל את כל ארבע הפרשיות הכתובות על גבי קלף יחיד.

סוגי הבתים

ישנם שלשה סוגים של בתי תפילין: פשוטים, דקות, וגסות.

הבתים ה'פשוטים', עשויים מחלקי עור מודבקים, וניתן לרכוש אותם במחירים זולים. אולם המשנה ברורה (שם ס"ק קע"ב) כתב: שלכתחילה ראוי ונכון לעשותו מעור אחד ממש, כי יש פוסקים הסוברים שחתיכות תפורות יחד או מדובקות בדבק אינם נחשבות ל'עור אחד'.

ובנוסף לכך, שהפרשיות בתפילין פשוטות הנמכרות בשוק, הן לרוב באיכות ירודה מאוד, ופעמים רבות אינן כשרות כלל.

הבתים ה'דקות', עשויים מעורות כבשים או עיזים, והם כשרים על פי ההלכה. ברם, דקותם גורמת לכך שהתפילין עלולות להיפסל בנקל, אם יקבלו מכה או אף מחמת בלאי רגיל. כמו כן, מפאת דקותם לא ניתן לתקנם. על כן, אף שמחירם נמוך יותר, מה שנראה בתחילה כמציאה, מסתיים בהוצאה מרובה.

הבתים ה'גסות' עשויים מעור בהמה גסה, ומחתיכת עור אחד. ומהדרים שגם התיתורא והמעברתא יהיו מאותה העור של הבית (משנה ברורה שם ס"ק ר"א). העור נלקח מהראש ומהצוואר של שור, שם העור עבה וחזק ביותר. כך, מכל ראש בקר מופק זוג תפילין אחד בלבד.

מלאכת עשיית הבתים לתפילין של ראש, היא מלאכת מחשבת עדינה. העור מכופף ומכווץ על מנת לעשות בו ארבעה תאים נפרדים מבלי שיקרע. מחמת קושי העור, הייצור נמשך זמן רב ודורש מיומנות גדולה. סדר העשיה כולל הפעלת לחץ רב במכבשים מיוחדים, ולאחריו המתנה של מספר שבועות לייבוש העור. הבתים הנעשים בדרך זו הנם חזקים ועמידים, וניתן לתקנם אם נפגמו.

על אף מחירם היקר, עקב ההשקעה הנדרשת במלאכתם, בתים אלו מחזיקים מעמד לאורך ימים ושנים.

בתהליך עשיית הבתים יש אחוז גבוה של פחת, כאשר חלקים לא מושלמים נדחים במהלך הייצור. משום כך, מחיר התפילין של הראש מהווה שלושת רבעי ממחיר הבתים.

לדאבוננו, מצויים בשוק בתים שאין עליהם הכשר מהודר. בתים אלו עלולים להיות מן הפסולים, שנצבעו להסתיר את פגמיהם.

רמות שונות של הידור בתפילין גסות

מכיון שמרבית בתי התפילין המהודרים בימינו נעשים מעור בהמה גסה, נבאר את עיקרי ההידורים אשר יש לשים לב אליהם, בעת הזמנת בתים מסוג זה.

ללא חשש בכור

נצטווינו בתורה (שמות יג, יד), להפריש את בכורי הבהמות הטהורות ולמוסרם לכהן. על הכהן להעלות את האימורים על המזבח ולאכול את הבשר בירושלים. וכל עוד שלא הוקרב, הוא אסור בהנאה.

האיסור הזה מכניס אותנו לפולמוס גדול, האם מותר לקיים מצוה, כגון תפילין, בדבר האסור בהנאה? לכן, זהו הידור חשוב להשתמש אך ורק בעורות מבהמות של נכרים, ובכך להבטיח כי אין בהן קדושת בכור, (זכרון אליהו פרק יט).

עור מתוק

מרבית העורות המובאים לארץ ישראל, מקורם בבתי מטבחיים שבחוץ לארץ. הדבר נובע משני טעמים עיקריים:

א. כדי להימנע מחשש בכורות כנ"ל.

ב. בשל המבחר הגדול של עורות המצוי במקומות אלה.

עם זאת, זה מביא אותנו לחשש מסוים. כדי למנוע ריקבון, הפועלים הנכרים מולחים את העורות לפני המשלוח. מעיקר הדין, תחילת העיבוד נחשבת מעת הכנסת העור לסיד, ורק מאז נדרשת כוונה לשמה. אולם יש פוסקים[לג] הסוברים שיתכן והעיבוד מתחיל כבר בעת מליחת העור, שזה מצריך שמליחת העור צריכה תיעשה על ידי יהודי ולשמה. בשל כך, בהשגחות המהודרות, נוהגים לשמר את העורות באמצעות הקפאה. עורות אלה שלא נמלחו, מכונים בשם 'עור מתוק'.

מעובד לשמה

עור הבתים צריך להיות מעור בהמה, חיה ועוף טהורים, אפילו מנבילה או טרפה שלהם. וצריך שיהיה מעובד לשמה, לשם קדושת תפילין, היכן שניתן, (שלחן ערוך או"ח סימן ל"ב סעיף ל"ז). וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק קע"א): שהרמב"ם סובר שהעור של הבית אינו זקוק לעיבוד כלל. ולכן אף אם עובד שלא לשמה, התפילין כשרות. אולם רוב הפוסקים חולקים עליו ומצריכים שיהיה מעובד, ולכן צריך לעבדו לשמה.

ולכן פסק השלחן ערוך שהיכן שניתן, צריך לעשות תפילין מעור שעובד לשמה. אבל אם לא ניתן למצוא עור כזה, עדיף לסמוך על שיטת הרמב"ם, מלהתבטל לגמרי ממצות תפילין. וכשישיג לאחר מכן עור המעובד לשמה, יגנוז את הבתים הראשונים ויעשה תפילין חדשים.

עיבוד על ידי מכונה

גם לגבי עיבוד העורות באמצעות מכונה, יש לנו אותה נידון כמו לעיל לגבי הקלף, האם ניתן להשתמש במכונה לעיבוד העורות או לא? למעשה, רוב הפוסקים מתירים זאת מעיקר הדין, ובלבד שיהודי יכניס את העורות למכונה ויכוון לשם קדושת תפילין. אך יש המפקפקים בדבר. וגם בין המתירים יש הסוברים כי לכתחילה ראוי לעבד את העורות ביד ממש ולשמה.

תפילין חייבות להיות מרובעות

הלכה למשה מסיני, שהבתים, התיתורא והתפירות יהיו מרובעות[לד].

בדיקת הריבוע, הוא על ידי שבודקים שהאורך והרוחב שווים, וגם ששני האלכסונים שוים באורכן[לה].

ריבוע הבתים צריכה להיות בכל משך גובהן[לו]. ולכן אסור שיהיו בהם חריצים, שקעים או בליטות הפוגמים בחלקות צדדיהן או זוויותיהן.

שיעור הדיוק הנצרך

נחלקו הפוסקים בעניין מידת הדיוק הנדרשת בריבוע התפילין. יש סוברים[לז], שיש לבדוק מה שניתן במדידה מדויקת.

ויש סוברים [לח], כי די בכך שייראו התפילין מרובעות למראית העין.

שיעור סטיית הריבוע בדיעבד

יש בזה ארבע שיטות.

• יש סוברים[לט] שבדיעבד עד סטיה של מילימטר, זה עדיין נחשב למרובע לכתחילה. ויש לציין שיתכן שדיבר רק על תפילין ממוצעות ולא על תפילין קטנות, ששם מילימטר אחד יותר משמעותי.
• יש סוברים[מ] שמותר עד שני אחוזים.
• יש סוברים[מא] מתיר עד אחוז אחד.
• ויש סוברים[מב] שזה תלוי רק במראית העין ולא מתחשבים בזה שנפחת אחד ממאה או אפילו יותר, אם במראית העין זה מרובע.

העמק הברכה (תפילין אות ד') כתב בשם החזון איש: שיש להקפיד גם, שהריבוע של הבית יעמוד בדקדוק נגד הריבוע של התיתורא, ולא בצורה עקומה.

גודל בתי התפילין

השלחן ערוך (אורח חיים סימן ל"ב סעיף מ"א) כתב: אורך ורוחב הבתים וגובהן אין לו שיעור. אך הב"ח כתב: כל בעל נפש יחמיר שיהא רוחב התיתורא אצבעיים על אצבעיים. כך כתב גם האליה רבא (ס"ק ק"צ), ביאור הגר"א (סימן ל"ב ס"ק צ"ז), וכך נפסק במשנה ברורה (ס"ק קפ"ט).

לשיטת החזון איש (שונה הלכות סימן ל"ב סעיף קצ"ג), זה יוצא 1.96 אינטש, (50 מ"מ). ובשעת הדחק כנראה שמספיק 1.89 אינטש, (48 מ"מ). ולפי רבי חיים נאה (שיעורי תורה עמוד ע"ו), זה יוצא 1.57 אינטש, (40 מ"מ).

אך שלחן ערוך הרב למד, שהשיעור הזה הוא לגבי הבית עצמו[מג].

והברכי יוסף (סקי"ג) כתב בשם מהר"י עייאש (בית יהודה ח"ב סימן פ"ח): אף בשיעור אצבעיים אין לחוש אפילו לכתחילה. וכך נוהגים חלק מבני עדות המזרח.

גובה התפילין

כתב הרמ"א (שם סעיף ל"ט): גובה הבתים, אין להקפיד אם הוא יותר מרחבן וארכן. ומאחר ומעיקר הדין אין שיעור מחייב לגודל התפילין. וגם לשיטה הנ"ל שצריך אצבעיים, מדויק בשלחן ערוך הרב ועוד פוסקים, שזה רק לגבי התפילין של ראש. לכן בתפילין של יד, יש בכך אף מעלה, שיהיו צרים מעט ביחס לגובהם, במיוחד אצל בחורים צעירים שזרועותיהם קצרות, זאת כדי שהתפילין יהיו מונחים במקום הנכון, (תפילה למשה דף ר"כ).

חללי הבתים

יש לוודא שחלל הבתים מספיק רחבים. כי פרשיות 'קדש' ו'והיה אם שמוע' ארוכות יותר, וממילא לאחר גלילתם יותר רחבים. ואם אין אפשרות להכניסם בקלות לתוך הבית, זה יכול לגרום חלילה לסדקים או שברים באותיות. וכן זה יכול לגרום שהפרשה לא תכנס כולה לתוך הבית, שאין זה לכתחילה. ובנוסף, גם אם הצליחו להכניס את הפרשיות, מפני דחיקת הפרשה, זה יכול לגרום שבעת הוצאתם, כדי לבדוק אותם בעתיד, הם יפסלו.

ריבוע רגל

יישור והחלקת הריבוע נעשית על ידי כרסום וליטוש הבית עד לקבלת צורה מרובעת חלקה. מאחר שריבוע התפילין צריך להיעשות לשמה, לשם קדושת תפילין, עלתה שאלה בדבר השימוש במכונה, אשר האדם צריך להחזיק ולדחוף את התפילין לעברה כל העת. האם ייחשב שהאדם עשה את הריבוע או שנעשה על ידי מכונה?

יש פוסקים[מד] שהתירו את זה. ויש[מה] שאסרו. אמנם אף אחרים[מו] שאינם אוסרים זאת לחלוטין, כתבו שנכון יותר ותבוא עליו הברכה, למי שיש בידו לקנות תפילין, אשר נעשה כולו בעבודת יד.

לכן, ראוי לקנות 'ריבוע רגל', היינו שסיבוב כלי החיתוך נעשה על ידי דוושות המופעלות ברגל, ולא בחשמל. מכונת כרסום זו תוכננה באופן, שברגע שמסירים את הרגל מן הדוושה, היא חדלה מלעבוד, ובכך אין חשש של 'כח כוחו'.

חריצים עד התפר ותפילין מכוונות

לכתחילה, ראוי שהחריצים יגיעו עד התפר, ושיועבר גיד בין הבתים[מז].

וכתב המנחת שלמה (תנינא סימן ס'): שיש מעבירים את הגידים בתוך התיתורא ויש שממעל לתיתורא, וכל אחד יעשה כמנהגו. ובפרט שהרי הפרשיות אינן כתובות על קלף אחד. וגם ניכר מבחוץ שהם ארבעה בתים נפרדים. אך יש[מח] שהקפידו שהגידים יראו בחוץ, כדי שיהיה ניכר על ידי הגיד שהבתים פרודים זה מזה. תפילין אלו נקראים 'מכוונות'.

וכן אם הגידים עוברים בתוך התיתורא, יש חשש שכאשר יפתחו את התפילין בעתיד כדי להגיהם, הגידים יקרעו, ולא יהיה יכולת להחזירם שוב.

אורך המחיצות

ישנם פוסקים[מט] המכשירים את התפילין, גם כאשר מחיצות הבתים בפנים, לא מגיעים עד סוף לתיתורא, וממילא חלק מן הפרשה לא מוקפת במחיצה בפני עצמה[נ]. ויש[נא] שפוסלים.

בדיקה מחורים

בשלב זה נבדקות התפילין לוודא שאין בהם חורים. תחילה מנקים בין הבתים מנסורת העור שנמצא שם. אחר כך, בחדר חשוך, מכניסים לחלל התפילין פנס חזק, ובודקים האם יש חור שדרכו האור נראה מבחוץ. וכן צריך לבדוק שאין חורים בין הבית לתיתורא. ישנם המוסיפים ובוחנים את התפילין על ידי מילוין באלכוהול, ובודקים שאין נזילה החוצה.

אם הנקב נעשה מחמת חלישות העור, אסור לתקנו. אך אם נעשו על ידי שנחתך או השתפשף, יכול לתקנו. אלא שיש שני דרכים לתקן את זה. אם מתקנו על ידי שמוסיף עור ממקום אחר, נחשבים התפילין כמי שנעשו מכמה עורות וכשרות רק בדיעבד. אך אם מתקנו על ידי שמרטיב את העור והעור מתנפח ונסגר החתך, מעצמו, הרי הם כשרות לכתחילה. ומכל מקום גם בזה יש עדיין חסרון בהידור התפילין, (זכרון אליהו פי"ב, סיכום ההלכות, אותיות י"ח וכ'). כמו כן יש לציין, שמעיקר הדין, לא כל חור פוסל את התפילין.

הדבקה בין הבתים ופרודות

לאחר מכן מכניסים את התפילין למכבש (פרעס), כדי להצמיד את הבתים ולרבע את התפילין.

לכתחילה, טוב שהבתים יהיו פרודים עד למטה[נב]. אך אם חושש שהבתים יופרדו והריבוע יתקלקל, ידביק מעט בין הבתים קרוב לתיתורא ובאמצע, באופן שצידי וראשי הבתים יהיו פרודים[נג]. ואם יש צורך, יוכל להדביק עד חצי מגובה הבית[נד]. תפילין אלו מכונים 'רוב פרודות'.

ובכל אופן אין להדביק בדבק אפוקסי או בדבק מהיר (דבק שלש שניות), כי מרוב חוזקת הדבק, יש לומר שלכל השיטות, אין זה נחשב כשני דברים המודבקים יחד, רק כדבר אחד ממש, (הגאון רבי משה שאול קליין, בקובץ בית אהרן וישראל, גליון קמ"ד).

וכן, גם אם לא הדביקו בין הבתים בכוונה, צריך להשגיח שבעת ההדבקה של קפלי התיתורא והכנסתה לפרעס, לא תעלה דבק לבין הבתים.

חריצים אמיתיים

החריצים שבין הבתים צריכים להיות ניכרים כדי שיראו שזה ארבעה בתים נפרדים, (שלחן ערוך סימן ל"ב סעיף מ'). והוסיף המשנה ברורה (שם ס"ק קפ"ח): אבל שריטה או רשימה בעלמא לא מהני כלל, כי על כל פנים צריך הבדל מעט בין הבתים שיהיו החריצין ניכרים ממש.

מצב זה עלול להתרחש עקב הלחץ החזק של המכבש והצטברות שכבות הצבע, אשר עשויים לטשטש את חריצי התפילין.

והפתרון המוצע, הוא לסמן את מיקום החריצים לאחר כל שכבת צבע, ולאחר מכן לפתוח אותם מחדש בעזרת סכין דקה וחדה[נה]. פעולה זו אין לבצע ללא הכשרה מתאימה, שכן נדרשת מיומנות רבה לעשות זאת בלי לקלקל את הריבוע!

יצירת האות שי"ן

כתב השלחן ערוך (או"ח סימן ל"ב סעיף מ"ב): הלכה למשה מסיני שיעשה בעור הבתים של ראש, כמין שי"ן בולטת מקמטי העור, אחד מימינו ואחד משמאלו. של ימין המניח, של ג' ראשים, ושל שמאל המניח, של ארבע ראשים.

כתבנו לעיל אודות האיסור של חק תוכות. והנה קיימת מחלוקת בנוגע לאופן עשיית אות השי"ן של התפילין של ראש. יש[נו] שאוסרים לעשותה על ידי דפוס (שבלונה), כשאות השי"ן על הדפוס, שוקעת. כלומר, שדוחקים את הדפוס על העור מבחוץ, עד שהמקום סביב השי"ן נלחץ בפנים ונשאר צורת שי"ן בולטת, משום חק תוכות. ויש שמתירים[נז].

גם בין הפוסקים המתירים, יש שסוברים [נח], שלכתחילה אין לעשותו על ידי דפוס. ולכן נוהגים לא לעשות את השי"ן באופן כזה.

האופן השני ליצור את השי"ן, הוא שמרככים את העור באותו מקום, על ידי בד רטוב למשך כמה שעות. ואז מושכים החוצה את העור על ידי כלי מיוחד. ואחרי זה משתמשים עם הדפוס, כדי ליפות את צורת השי"ן. דבר זה מותר, שכן עצם צורת השי"ן כבר קיימת.

ישנם המוציאים את השי"ן על ידי דפוס, ואז דוחקים חזרה מקצת מן העור, באופן שאין עליו צורת שי"ן לפי ההלכה. ואת החלק הזה מוציאים שוב ביד. ושוב באנו למחלוקת הפוסקים. יש שמתירים, ויש המחייבים שכל האות יהיה על ידי עשיה ביד[נט].

צורת השי"ן

מעיקר הדין ניתן לעשות את השי"ן בכל סוג כתב[ס]. ויש אומרים שצריך שיהיה עליהם צורת יודי"ן, ולא רק קוים ישרים[סא]. ונוהגים להדר ולעשותן בכתב אשורית ממש[סב].

ויש מוסיפים לעשות לה תגים[סג]. ברם האות חיים ושלום (סקכ"א) כתב: שלפי הדין אין צריך לתייגה. ואם נרצה להחמיר בזה, זה יכול להביא לידי קולה, שיעשו את כל השי"ן בדפוס, כי התגים קטנים וקשה לעשותם ביד. אך כתב על זה שו"ת עמק התשובה (ח"ג סימן ה'): הדבר נוטה לומר שיש בזה הידור, ואין ראיה מדורות הקודמים שכמעט לא היה באפשרות. מה שאין כן בזמנינו שהתאמנו הרבה על ידי קנאת סופרים, ואם יעשוהו במלקחים כמו שעושין גוף השי"ן, זה הודו והדרו[סד].

והסת"ם כהלכתן (פכ"ב אות ג'), כתב: שאם לא עשו תגין, ניתן לסמוך על הברוך שאמר והאבני נזר (או"ח סימן י'), ולעשותו בדיו שחור מאוד.

אם אפשר בקל, נכון להדר אחר שי"ן כמו גוף הכתב שבפרשיות, (מקדש מעט ס"ק קע"ה, משנת הסופר ס"ק ל"א).

התיתורא

התיתורא כוללת שני חלקים. החלק הרחב היוצאת מן הקציצה, מכונה בשם תיתורא העליונה. והחלק התחתון שסוגר את הבתים מלמטה, מכונה בשם תיתורא התחתונה. ובין שני חלקים אלו מכניסים חתיכת עור המכונה 'פיטער'. הפיטער גורם שיהיה יותר מקום עבור הרצועה במקום המעברתא. ובנוסף, גם מחזק את גוף התפילין שהריבוע לא יתעוות.

מקשה אחת

בשנים האחרונות, נתחדשה שיטה המכונה בשם 'מקשה אחת', אשר בה אין עוד צורך ב'פיטער'. שיטה זו כשרה, אולם הסכמת גדולי הפוסקים[סה], שאינה מהודרת יותר מהתפילין אשר עם ה'פיטער'.

נקבי התפירה

לאחר השלמת הקציצה והתיתורא לצורת ריבוע מדויק, יש לקדוח בו שנים עשר נקבים לצורך תפירתו וסגירתו.

הלכה למשה מסיני היא שהתפירה צריכה להיות מרובעת הן בחלקה העליון והן בחלקה התחתון, (שלחן ערוך, אורח חיים סימן ל"ב סעיף ל"ט ומשנה ברורה שם ס"ק קע"ד).

יש להקפיד שהנקבים לא יהיו גדולים מדי, כי אז הגיד של התפירה עלול להמשך לצדדים ובשל כך התפירות לא יהיו שוות בריבוען, (משנה ברורה שם ס"ק קע"ד(.

צביעת הבתים

ישנו מחלוקת ראשונים, האם שחרות הבית הוא הלכה למשה מסיני ולכן זה מעיקר הדין, וממילא הצביעה צריכה להיעשות רק על ידי ישראל גדול ולשמה[סו], או רק משום נוי[סז].

להלכה, השלחן ערוך (או"ח סימן ל"ב סעיף מ') כתב: עור הבתים, מצוה לעשותו שחור. ולכתחילה יעשה על ידי ישראל, ולשמה, (שם סימן ל"ג סעיף ג').

אך העוד יוסף חי (מבעל הבן איש חי, פרשת חיי שרה אות י') כתב: הלכה למשה מסיני שיהיו שחורות בין הבתים בין הרצועות. וכן כתב המשנה ברורה (סימן ל"ב ס"ק קפ"ד): שיש פוסקים[סח] הסוברים ששחרות התפילין זה הלכה למשה מסיני, ולכן זה מעכב אפילו בדיעבד[סט].

ולכן גם יש להיזהר, שלא יזל צבע על הבתים שלא במתכוון, שכן צביעה זו אינה נחשבת לשמה, (תשובות והנהגות ח"א סימן ל"ה).

עוד כתבו הקסת הסופר (סימן כ"א אות י"ג) והמשנה ברורה (שם ס"ק קפ"ה): שמן הראוי להשחיר את בתי התפילין באופן שהצבע יחדור לתוך העור, ולא שיעשה שכבה של צבע. לכן יצבע את הבתים בכמה שכבות דקות, ולא בשכבה אחת, עבה. וגם את זה, יש לצבוע רק כפי הנצרך.

סוג הצבע

הפוסקים דנים לגבי הצבע של התפילין, במידה ונעשה מבהמות או חיות, האם צריך שהם יהיו דוקא ממין טהור או לא. יש פוסקים המתירים צבע העשוי מבהמות שאינם טהורות[ע], ויש פוסקים האוסרים את זה[עא].

בזמננו משתמשים בשני מיני צבע: הראשון עשוי מאנליין שהוא חומר כימי וממנו הצבע השחור. ומערבים בו שֶׁעלאק, גם כדי שיידבק היטב בעור וגם שיהיה מבריק.

השלאק הוא משרף עצים הנאכל על ידי תולעת, ויוצא ממנו כמין פירורים דקים, ומעבדים את זה על ידי בישול וכדומה, עד שזה מוכן להתווסף לצבע. והרבה קולמסין נשתברו על זה, האם זה בגדר היוצא מן הטמא, שטמא, או שזה כמו דבש, שרק עובר דרך התולעת וכשרה[עב].

גם לאוסרים את השלאק באכילה, היות ויסוד הצבע השחור נעשה מדבר המותר באכילה, ומוסיפים את השלאק רק לחוזק הצבע וליופיו, מעיקר הדין אפשר להקל בו[עג]. אך מכיון שיש בו חששות[עד], ראוי להימנע מהשימוש בו במקום שאפשר[עה].

הסוג השני של הצבע מופק מפחם. ויש לבדוק שלא נעשה מעצמות או שומנים של בעלי חיים שאינם טהורים. ויש להעיר, שאין בידינו אפשרות לבדוק את הפחם במעבדה ממה הוא נעשה, (זכרון אליהו שם).

צביעת התפילין על ידי מכונה

יש[עו] מתירים לצבוע את הבתים על ידי מכונה של לחץ אויר, אך מסתפקים לגבי הרצועות, [כי צביעת הרצועות הוא הלכה למשה מסיני לפי כל השיטות]. ואחרים[עז] מתירים גם ברצועות.

הכנה להכנסת הפרשיות

בנוסף לסיבה הטכנית, שצריך לצבוע את הבתים לפני הכנסת הפרשיות, כדי שלא יפסלו חלילה על ידי הצבע. ישנם גם כאלה האוסרים זאת מפני 'תעשה ולא מן העשוי' (סת"ם כהלכתם עמוד ק"ט). ולכן צריך להכניס את הפרשיות, רק אחרי צביעת הבתים.

קודם הכנסת הפרשיות לתוך הבתים, צריך לחזור ולבדוק אותם שלא קרה להם איזה פסול. ושלא נשאר בהם סימונים של הסופר או המגיה. וכן כדי לבדוק בהפרשיות של הראש, איזה פרשה כל אחד, כדי שיכניסם למקומם הנכון, ולא תתחלף פרשה בפרשה[עח].

אין לכתוב תאריך או סימנים אחרים על פרשיות התפילין, אף מבחוץ, (אגרות משה יו"ד  ח"ב סימן ק"מ).

סדר הפרשיות

לשיטת רש"י, הפרשיות מוכנסות לבתים לפי הסדר שבו הן מופיעות בתורה. הפרשה הראשונה מצד ימין הקורא (שמאל המניח), היא 'קדש לי כל בכור' (שמות י"ג). לאחריו 'ויהי כי יביאך' (שמות י"ג), לאחריו 'שמע' (דברים ו'), ואז 'והיה אם שמוע' (דברים י"א). ולשיטת רבינו תם, הסדר של שני הפרשיות האחרונות הפוכות, קודם 'והיה אם שמוע' ואחר כך 'שמע'[עט].

הכנסת הפרשיות

גוללים כל פרשה מסופה לתחילתה.

מעיקר הדין, כורכה בקלף קטן, ועליו כורכים שער מבהמה או חיה טהורה. ומכיון שיש  דעות הסוברות שצריך קודם לכרוך את הפרשה בשערות ואחר כך בקלף, לכן נוהגים לצאת כל השיטות, לכרוך תחילה שער על הפרשה, ואחר כך כורכה בקלף כשר, ועליהם שוב כורכים שער. (שלחן ערוך ורמ"א או"ח סימן לב סעיף מד).

נוהגים לקחת שערות (מזנב) של עגל, כדי לכפר על עוון העגל (שימושא רבה). ואם לא מצא של עגל, כורך בשל פרה או של שור (קסת הסופר פי"ד סעיף י"ט)..

מכניסים את הפרשיות בעמידה, כשתחילת הפרשה כלפי פנים, ובאופן שראש הפרשה יהיה מונח לצד ימין הקורא, אשר הוא עומד נגד המניח, שאם בא לפתחן ולקוראן יהיו מונחים לפניו כהלכתן. (שלחן ערוך ורמ"א סימן ל"ב סעיפים מ"ה ומ"ו).

צריך שיראה קצת מהשער הנ"ל חוץ לבתים, (זהר פרשת פיקודי דף רל"ז: והביאו השלחן ערוך שם). להיכן מוציאו? כתב המשנה ברורה (ס"ק רי"ב): יש אומרים שיהיה אצל הבית שמונח בו פרשת קדש. ויש אומרים אצל והיה אם שמוע. ומוסיף: וטוב שיצא מפרשת והיה אם שמוע, בצד הפונה לפרשת קדש.

הפוסקים דנו [פ], האם צריך להקפיד שהשער היוצא יהיה פחות מאורך שעורה, או לא. ולהלכה, הקסת הסופר (סימן כ"ב סעיף ב') חשש לזה. וכן משמע במשנה ברורה (פה ס"ק רי"א).

פרשיות גדולות

הפוסקים דנים, האם מותר שהפרשיות ירדו לחלק התיתורא. ויש בזה כמה חילוקים. בין התיתורא העליונה, או כנגד הפיטר, או אם קדחו חור בתיתורא התחתונה, ולשם נכנסים הפרשיות. ועוד חילקו בין תפילין של ראש לתפילין של יד.

• יש שאוסרים בכל אופן[פא].
• יש שאוסרים רק באופן שהפרשיות יורדות לתיתורה התחתונה[פב].
• יש שמתירים בתפילין של יד[פג].
• יש שהתירו, אך הוסיפו: כיון שהשל"ה הקדוש כתב שיש למחות בהעושים כן, אנו מחוייבים לקבל באימה דבריו, על כל פנים לכתחילה[פד].
• ויש[פה] שהתירו בכל ענין.

לכן, לכל הפחות לכתחילה, אם רוכשים את הפרשיות והבתים אצל שני אנשים שונים, ראוי לתאם מראש את גודל הפרשיות והבתים, כדי שהפרשיות יכנסו כולו בתים הבתים.

יש לציין, שלפוסלים הנ"ל, אין זה משנה אם התפילין נעשו באופן רגיל או באופן של 'מקשה'.

תפירת התיתורא

הלכה למשה מסיני שיהיו התפילין נתפרים בגידי בהמה וחיה טהורים. וטוב לתפור בגידי שור, (שלחן ערוך סימן ל"ב סעיפים מ"ט). ויש מי שאומר שהתפירות יהיו בחוט אחד, (שם סעיף נ"א).

יעביר חוט התפירה בין כל בית ובית. (שם סעיף נ' ובמשנה ברורה ס"ק רי"ז). ונוהגים שעושים זאת מאותו גיד של תפירת הבתים, (משנת הסופר בשם הרמב"ם פ"ג הי"א וכן כתב התיקון תפילין).

יש אומרים שטווית הגידים צריכה להיות לשמה[פו].

הדבקת בתי התפילין קודם תפירתן

הביאור הלכה (סימן ל"ב סעיף נ"א ד"ה יתפור) מסתפק האם מותר להדביק את התיתורא לבתים קודם התפירה. זאת מכיוון שמעיקר הדין סוברים ש'דבק הוי חיבור', ואם התפילין כבר מודבקות, ממילא התפירה שיעשו אחר כך ושזה הלכה למשה מסיני, כבר לא תחשב לתפירה, כי תפירה נחשבת רק באופן שמחברים שני חלקים נפרדים. הביאור הלכה נשאר ב'צריך עיון'. ונוהגים לחשוש לזה.

הדבקת בתי התפילין אחרי תפירתן

החזון איש (או"ח סימן י"א סעיף י'), הבין את הביאור הלכה הנזכר לעיל, שהספק הוא גם האם יהיה מותר להדביק את התיתורא כדי לחזק את התפילין, לאחר התפירה, כי למעשה כעת אין התפירה מועלת.

למעשה,

• יש המחמירים בזה[פז].
• ב. יש שמקילים[פח].
• ג. ויש מקילים באופן שמדביקים רק שליש מהתיתורא להתפילין, ואת השליש הזה מחלקים בשלשה מקומות. כך יוצא שברוב התיתורא יש מעשה תפירה[פט].

גם בין הדעות המקילות, יש[צ] שסייגו, שזה רק אם מדביק עם דבק רגיל, כי דבק רגיל ניתן להפרדה. אבל אסור להדביק בדבק אפוקסי, או דבק הנקרא 'דבק מהיר\דבק שלש שניות', כי הדבקים הללו פועלים באופן ששני הצדדים נהפכים לחתיכה אחת, שלא ניתן להפריד אותה בלי לשבור אותה בפועל.

מריחת חומר מתחת לתיתורא

מותר למרוח בתחתית התיתורא, שמן וכדומה הנספג בעור כדי להגן מפני הזיעה[צא]. אך לגבי מריחת לאק (לכה), שנשאר ממשות על התפילין, יש שמתירים[צב] ויש שאוסרים[צג].

הרצועות

כתב השלחן ערוך (או"ח סימן ל"ג סעיף ג'): עור הרצועות צריך שיהיה מעור בהמה חיה ועוף הטהורים, וצריך שיהיה מעובד לשמו, עכ"ל. והביאור הלכה (שם ד"ה אבל) הוסיף: שלכאורה, חיתוך הרצועות צריכות להיות גם כן לשמה.

‏וראה לעיל מה שכתבנו לגבי עיבוד על ידי מכונה.

צריך ליזהר שלא יהיה לו קדושת בכור[צד].

אורך הרצועות של הראש

יש בזה שלשה שיטות.

יש אומרים[צה], שהרצועות צריכות להגיע עד הטבור או מעט מעל.

ויש אומרים[צו], שהרצועה הימנית צריכה להגיע עד הטבור, ושמאלית עד החזה.

ויש אומרים[צז], שהרצועה הימנית עד המילה, והשמאלית עד הטבור.

ומוסיף הלבוש (סימן כ"ז סעיף י"א): שבכל אופן, צריך שיהיה צד ימין ארוך משל צד שמאל.

רוחב הרצועות

לכתחילה, צריכות להיות לפחות ברוחב של האורך של שעורה ללא העוקץ[צח].

לדעת החזון איש (קונטרס השיעורים סק"ז) הוא כ-0.43 אינץ', (11 מ"מ). ולדעת הגר"ח נאה (שיעורי תורה עמוד רע"ד אות ל"ז) זה כ-0.39 אינץ', (10 מ"מ)[צט].

רצוי שהרצועות יהיו יותר רחבים מהשיעור הנצרך, כדי שאפילו אחרי שהן ימתחו, בפרט במקום ההידוק, הן ישארו ברוחב הנצרך לכתחילה.

צביעת הרצועות

הלכה למשה מסיני שיהיו הרצועות שחורות מבחוץ, (שלחן ערוך סימן ל"ג סעיפים ג' וד'). וכתב על זה המשנה ברורה (שם ס"ק י"ט): עיין בברוך שאמר (תיקון תפילין עמוד מ"א) דמשמע מדבריו דמצוה להשחירן עד שיהיו שחורות כעורב.

ויש הצובעים את הרצועות פנים ואחור. ויש בזה כמה מעלות.

• לקיים את השיטות[ק] לצבוע משני הצדדים.
• מרוויחים את הדעות[קא] שצריך לצבוע גם את צידי הרצועות.
• דרך צביעת הרצועות משני הצדדים, הוא על ידי השרייתן בתוך הצבע. דבר זה עוזר בעתיד, שאם הרצועות יסדקו או ישתפשפו, הם עדיין ישארו שחורים, כי הצבע חודר את הרצועה מצד לצד.

יש אומרים[קב] שהצביעה לשמה הוא למצוה. ויש אומרים[קג] שזה מעכב אפילו בדיעבד.

יש להיזהר בעת הצביעה, שלא יטוף מהמברשת מהצבע מעצמו, כי זה כמו מתעסק ולא נחשב לצביעה לשמה[קד].

ראה לעיל לגבי הבתים, שהצבע צריך להיות מדברים הטהורים. וראה לעיל מה שכתבנו, לגבי צביעת הבתים על ידי מכונה.

הקשר של הראש

הקשר של התפילין של ראש, הוא הלכה למשה מסיני (עירובין צז.). ולהרבה ראשונים[קה] צריך שיהיה בה צורת דלי"ת. וכך פסק השלחן ערוך, (אורח חיים, סימן ל"ב סעיף נ"ב).

צריך לעשות את הקשר לשמה (משנה ברורה סימן ל"ב ס"ק רל"ב). ולכתחילה צריך לומר זאת בפה[קו].

אין לעשות את הקשר על ידי קטן (פרי מגדים[קז]).

צורת הקשר של הראש

ישנם שלשה סוגי קשרים בתפילין של ראש[קח].

• א. 'קשר פשוט', והוא כצורת מרובע[קט].
• ב. 'קשר צאנז', והוא מרובע בגודל של תשע משבצות, ובאמצע חלל ריק[קי]. ויש בו שני אופנים. גם בדרך עשייתו וגם בתוצאה.

בראשון[קיא], שני הרצועות התחתונות פונות אחד לימין ואחד למטה[קיב]. וגם הרצועה הימינית מתחלפת בתוך הקשר עם הרצועה השמאלית[קיג] .

ובאופן השני[קיד], הרצועות לא מתחלפות מצד אל צד. וגם הן פונות לכיון מטה [קטו].

• ג. 'קשר דלי"ת', שצורתו כמו דלי"ת מפולש[קטז].

הקשר של היד

מצינו בראשונים שיטות שונות, גם בצורת הקשר[קיז], וגם במיקום של הקשר בתפילין[קיח]. להלן נתייחס רק לשיטות שנתקבלו להלכה. 

לכמה מן הראשונים[קיט], היו"ד שבקשר הוא הלכה למשה מסיני, בכדי להשלים את השם שד"י עם השי"ן והדלי"ת שבתפילין של ראש. וכן נפסק להלכה, (טור ושלחן ערוך אורח חיים, סימן ל"ב סעיף נ"ב).

נוהגים לעשות את היו"ד, על ידי עשיית קשר קטן בסוף הרצועה, בצורת יו"ד[קכ].

כתב השלחן ערוך (או"ח סימן כ"ז סעיף ב'): המנהג הנכון, שיהא היו"ד של קשר תפילה של יד, לצד הלב, והתפילה עליו לצד חוץ.

ויש בזה ארבעה מנהגים:

• א. מנהג עדות המזרח והרבה מן החסידים. עושים את העניבה בצד שמאל של הקשר, ומכניסים אותה דרך המעברתא מצד ימין לצד שמאל, כשיעור שהרצועה תוכל לעבור בה. כך שקשירת התפילין היא בצד החיצוני של הזרוע, וקושרים לכיון חוץ, (מהר"י בן חביב, מובא בבית יוסף, אורח חיים סימן כ"ז סעיף ב') .

• ב. מנהג אשכנז ופולין. העניבה שבתוכו עוברת הרצועה, נעשית בצד ימין של הקשר, והצד השני של הרצועה מוכנסת למעברתא מצד ימין לצד שמאל. כך שקשירת התפילין על היד, היא בחלק הפנימי של הזרוע, וקושרים לכיון פנים. (דרכי משה, אורח חיים סימן כ"ז סעיף א') .

ובביאור הלכה (ד"ה המנהג): שכן משמע גם בבעל הלכות גדולות וברא"ש (הלכות תפילין י"ב, בשם רב עמרם גאון), שהם מצריכים שגם הקשירה עצמה [מקום הידוק הרצועה יחד עם העניבה], תהיה נגד הלב.

ומוסיף: שלכן נכון ליזהר לא להרחיב הרבה את העניבה, רק בכדי שהרצועה תעבור בתוכה, כדי שיהיה מקום הידוק הרצועה סמוך לתפילין לצד הלב[קכא].

• ג. מנהג תימן, העניבה כמו מנהג אשכנז, אלא שלא מהדקים את הרצועה על ידי תפיסה חזקה של הרצועה לעומת העניבה, כמו השיטות הקודמות. רק כורכים את הרצועה כלפי חוץ. ותופסים את התפילין, על ידי כריכה על גבי התיתורא[קכב].

• ד. קשר בעל התניא[קכג]. צורתה כמו מנהג אשכנז, אלא שהעניבה מתרחבת ומצטמצמת על ידי משיכת הרצועה העוברת בתוכה[קכד]. וזה גורם שההידוק על הזרוע, הוא לא רק בלולאה היוצאת מן הקשר, אלא ההידוק נעשה עם הקשר. וגם למנהג זה כורכים את הרצועה כלפי חוץ על התיתורא.

כל זה עבור רוב העולם שאינם איטרים (שמאליים), המניחים את התפילין בזרוע שמאל. אך איטרי יד, המניחים תפילין על זרועם הימין (שלחן ערוך סימן כ"ז סעיף ו'), אזי היו"ד צריך להיות בצד שמאל של התפילין, שהוא צד הלב. ולכן צורת הקשר הוא הפוך: למנהג אשכנז העניבה בצד שמאל של התפילין. ולמנהג ספרד ועדות המזרח, העניבה בצד ימין של הקשר, ועוברת בתוך המעברתא מצד שמאל לצד ימין.

צורת היו"ד בקשר של תפילין של יד

הסכמת הפוסקים[קכה] שגוף הקשר הוא ראש היו"ד, וקצה הרצועה הוא רגל היו"ד. ולכן עושים את הקשר באופן שהרגל יוצא למטה בצד ימין. וצריך להיזהר שלא יתהפך, אלא יראה מצד החוץ כתיקונו[קכו].

יש להיזהר שהרגל של היו"ד יהיה יותר קצר מהגג, כדי שלא ידמה לאות וא"ו[קכז].

ואם היה ארוך וחתך אותו,

• א. יש אוסרים את זה משום חק תוכות[קכח].
• ב. יש מתירים, הסוברים שאין בזה חק תוכות[קכט].
• ג. ויש אומרים[קל] שמעיקר הדין מותר, ועדיף לתקן את זה באופן, שאחרי שחותך מה שצריך, ימשוך את הרצועה לאחורה, עד שלא ישאר בכלל רגל להיו"ד, ואז יוציא את זה שוב החוצה.

שיעור רוחב הרצועה במקום היו"ד

יש אומרים[קלא] שמקום היו"ד שברצועה של היד, אין צריך רוחב שעורה, שאינו בכלל הרצועה, אלא הוא כתר על הרצועה. וכל שכן רגל היו"ד אינה צריכה שיעור, וכטבע היו"ד שרגלו דקה. אך אחרים[קלב] מחייבים שגם רגל היו"ד תהיה ברוחב שעורה[קלג].

שיהא היו"ד צמוד לתפילין

יש ליזהר שלא יזוז היו"ד של הקשר מהתפילין[קלד]. ויש מחמירים בזה גם כשהם בתוך כיסם[קלה]. לכן למנהג אשכנז הנזכר לעיל, שכוח משיכת הרצועה מושכת את היו"ד מכיון התפילין, יש לקשור את היו"ד לתפילין. וכדי שלא יהיה חציצה בין הזרוע לתפילין[קלו], מעבירים את הגיד בתוך המעברתא.

אורך רצועה של יד

אורך רצועה של יד, כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר, ותמתח על אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלשה כריכות ויקשור. ונוהגין העולם לכרוך על הזרוע ששה או שבעה כריכות, (שלחן ערוך או"ח סימן כ"ז סעיף ח').

קשר היו"ד באיטרי יד (שמאליים)

האחרונים דנו לגבי היו"ד אצל האיטרי יד, המניחים תפילין על ידם הימיני (שלחן ערוך סימן כ"ז סעיף ו').

הדבר הלכה (סימן ה' סעיף ג') כתב: שיש לעשותו באופן, שהרגל יוצאת מצד ימין של הקשר והיא שוכבת כנגד התפילין. כך שאם מסתכלים מלמעלה, נראית צורת היו"ד ככתבה, כזה: [קלז]. ומרן הגרי"י קניבסקי, שהוא עצמו היה איטר, נהג לעשותו, באופן שהרצועה הקטנה של הקשר פונה לכיון הלב, כזה : [קלח]. ובנוסף היה חותך בקצה הרצועה צורת יו"ד, כזה :[קלט] [קמ]. והסכים עמו המנחת יצחק להלכה (שם).

וכן כתב שבט הלוי (ח"ה סימן ג'), לעשות את קשר היו"ד, שהרגל פונה לכיון הלב[קמא].

תיק התפילין

הספר חסידים (סימן קכ"ט) כותב על הפסוק: כבד את ה' מהונך (משלי ג, ט): אתה קונה ארגז לשמור כסף וזהב, יותר יש לך לקנות ארגז נאה להצניע ספריך ותפליך.

וכן כתב החוות יאיר בספרו מקור חיים (סימן כ"ח): כיס הטלית והתפילין יהיו נאים והדורים, שגם אלו בכלל התנאה לפניו במצוות.

[א] אור זרוע הלכות תפילין (סימן תקנ"ה), טור (או"ח תחילת סימן ל"ב). דרכי משה (או"ח סימן ל"ז ס"ק א') בשם המרדכי (הלכות קטנות מנחות, רמז תתקס"ט) ומשנה ברורה (סימן ל"ז סק"ד).

[ב] שבט הלוי ח"ו סימן ו': בענין הסופרים הפותחים טייפרקורדר בשעת כתיבה, כבר גליתי דעתי כמה פעמים, שרע עלי מאוד המעשה וראוי למחות בהם.

[ג] חזון איש (הלכות תפילין סימן ו' סעיפים י'-י"א), מנחת יצחק (ח"ט סימן א'), אור לציון (ח"ב סימן ג'), שבט הלוי (ח"י סימן קע"ג) והחוט השני (שבת ח"ד עמוד שפ"ז). אך המנחת יצחק, שבט הלוי וחוט השני מציינים בעצמן, שראוי להשתמש בקלף שעובד כולו בידי יהודי שומר תורה ומצוות.

[ד] המשנת מרדכי (עמוד י"ד) כתב בשם הגרי"ש אלישיב, שרק בדיעבד מותר להשתמש בקלף שעובד במכונה. וראוי לבני תורה שיש להם פרשיות מקלף המעובד במכונה, להחליפם לפרשיות מקלף עבודת יד.

[ה] ראה רמב"ם הלכות תפילין פ"ד הלכה כ"ו.

[ו] ראה סנהדרין דף כ"ב, וריטב"א מגילה דף ב: ד"ה ותסברא, ושו"ת הרדב"ז סימן תתפ"ג.

[ז] מיוחס לתנא רבי נחוניא בן הקנה ולרבי ישמעאל כהן גדול.

[ח] בגמרא מנחות (דף כ"ט.): אמר רבא, שבעה אותיות צריכות שלשה זיונין, [כל אחד משבעה אותיות הללו, צריכה שלשה תגין]. ואלו הן, שעטנ"ז ג"ץ.

ובנוסף, נוהגין לעשות תגין על האותיות בד"ק חי"ה, (בית יוסף, או"ח סוף סימן ל"ו בשם רבי יוסף אסכנדרני). ואף שלא מפורש בגמרא לעשות תגין אלו, מכל מקום אותיות אלו מוזכרים בחז"ל שיש עליהם תגין.

אות בי"ת, בירושלמי חגיגה פ"ב ה"א. אות דל"ת, כתב ר"י אסכנדרני (שם): יש שכתבו, שאף על פי שדלי"ת לא נמצא בפירוש, מאחר שמצינו בפירוש שיש לתייג הה"א, וכל ה"א תחילתה כתובה דלי"ת, אם כן יש לתייג הדלי"ת כה"א. אות קו"ף, בגמרא שבת ק"ד. אות חי"ת, בגמרא מנחות כ"ט: לדעת רש"י. אות יו"ד, בגמרא מנחות כ"ט ע"א לדעת ספר התרומה, העיטור, המנהיג ועוד ראשונים. ומוזכר בפסיקתא שלאות יו"ד יש נקודה למטה ונקודה למעלה. אות ה"א, בגמרא מנחות כ"ט: לפירש"י ועוד ראשונים. וכתב הבית יוסף (שם) שאף לרבינו תם שלומד את הגמרא הנ"ל באופן אחר, מכל מקום יש לה תג, כנראה בירושלמי בחגיגה (שם). וכן מובא בזהר (תיקוני זהר חדש, תיקונא קדמאה) ובשער הכוונות (שער דרושי נקודות פ"ו), לעשות תגין על האותיות בד"ק חי"ה.

ובהלכות קטנות להרא"ש (סוף הלכות תפילין) וכן בעוד ראשונים, (מחזור ויטרי, האשכול, תיקון תפילין, כתרי רבי יהודה החסיד, המנהיג, התרומה, פסקי רי"ד וראבי"ה) כתבו בשם השימושא רבה שהיה מן הגאונים, רשימה של תיבות מסוימות, שבאילו התיבות צריכין לעשות תגין גם על אותיות נוספות. והטור (או"ח סימן לו) הביאו, והוסיף: ובשימושא רבה פסל אם חיסר אחת מאלו התגין. ואדוני אבי ז"ל כתב: בגמרא דידן לא הוזכרו אלו התגין, ולא מסתבר כלל לפסול בחסרון אלו התגין, והרמב"ם לא כתבם בחיבורו וכו', ואם לא עשה התגין או הוסיף וגרע בהן לא פסל עכ"ל [הרמב"ם]. הילכך טוב שיעשה כולם כי אין פסול בשנוי ולא בתוספת ובגרעון, עכ"ל הטור.

וכן כתב השלחן ערוך (או"ח סימן ל"ו סעיף ג'): צריך לתייג שעטנ"ז ג"ץ, והסופרים נהגו לתייג אותיות אחרות וכו'. ובמשנה ברורה (שם סקי"ד) על המילים נהגו לתייג: בתפילין אותיות אחרות מלבד אלו, והם מוזכרים בטור בשם השימושא רבה ובשם הרמב"ם. אך למעשה הרבה סופרים הכותבים בכתב בית יוסף לא עושים את התגין של השימושא רבה והרמב"ם. ונימוקם, שהם חוששים לשינוי צורת האותיות באותיות וי"ו ויו"ד. וכן חוששים מנגיעות של התגין באותיות שמעליהם, ונמצא שכרם בהפסדם.

ובכתב וועליש, לפי עדות המזרח ההולכים בהרבה מקומות לפי האריז"ל, גם לא מוסיפים אלו התגין. כי בשער הכוונות (שם) תוך כדי שמבאר את הכוונות של התגין של שעטנ"ז ג"ץ ובד"ק חי"ה, הוא מוסיף: ושאר אותיות הם אוכ"ל מספר"ת וכו', שאין בהם שום תג. אך בפרי עץ חיים (שער התפילין סוף פרק י"ז), מובא מכתב יד רבי חיים ויטאל רשימה של מקומות שצריך להוסיף שם תגין. ובמשנת חסידים (מסכת תיקון תפילין פרק ב' סעיף י"א) כתב: ודין התגין כך הוא, שט"ן ע"ז ג"ץ בשלשה תגין ודב"ק הוי"ה בתג אחד ומלאכ"ת סופ"ר הוא בלי תג, וטעמם מבואר במפתח העולמות במקום הראוי להם. ויש מאותיות אלה היוצאים מן הכלל והם מפורשים במקומם, עכ"ל. היינו שלמד שאין זה סתירה בכתבי האריז"ל, כי באופן כללי אותיות אוכ"ל מספר"ת [היינו האותיות מלאכ"ת סופ"ר], הם בלי תגין. חוץ מכמה תיבות היוצאות מן הכלל. וכך כתב גם המצת שימורים (שער התפילין). ומוסיף: וטוב לעשות את כולן לדעת כל הדעות כפי האפשרי כדי לצאת את כולן, כאשר אסדר לפניך, ומשם אל תזוז. אבל עיקר התיקין שיעשה כל התגין כפי האר"י ז"ל.

לעומתם, הרש"ש הלך בעיקר עם שער הכוונות, ולכן כתב בספר אמת ושלום (בתשובתו לשאלה ע'): חלילה להוסיף על שלשה בשטענ"ז ג"ץ, ואחד בבד"ק חי"ה, ואין עוד מלבדם, וכל המוסיף גורע ומגרעות נתן ח"ו. והעתיקו למעשה בספר קול יעקב (סימן לו סעיף ט"ז). אך תלמיד הרש"ש, בעל התורת חכם (בדף קמ"ג), המליץ לעשות את הוספות התגין. ומוסיף שכן הוא דעת האמיתי של הרש"ש. ולכן עדות המזרח שקיבלו עליהם את דברי הרש"ש, אינם מוסיפים תגי השימושא רבה וכו'. אך האשכנזים הנוהגים ב'כתב האר"י' מוסיפים אותם.

וראה בשו"ת דברי יציב (או"ח סימן ל"ט): שזה בכלל מה שמביא בשער הכוונות (ענין תפילין דרוש ב'): ששאלתי למורי, אם יש סמך אל השינויים רבים שראינו בענין צורת האותיות בין ספרדים ואשכנזים. והשיב לי: כי יש סמך לכולם וסודות עליונים ורמזים למעלה וכו', ע"כ. שזה גם כן בכלל הקבלה מדור לדור להחכמים ברזי תורה ספרדים ואשכנזים, לצורתן בכל מכל כל עם התגין, ולכולן יש רמזים למעלה.

[ט] בחומשים הנדפסים הפרשיות מסומנות באות פ"א לפתוחה ובאות סמ"ך לסתומה.

[י] כך מובא גם מהאריז"ל (ספר טעמי המצוות, פרשת האזינו), לעשות את הפרשיות הפתוחות והסתומות של הספר תורה, לפי שיטת הרמב"ם.

[יא] שלחן ערוך הרב (או"ח סימן ל"ב סעיף נ"ב ובשו"ת הנדפס בסוף שו"ע הרב סימן א'), הגה"ק רבי נתן אדלר (מובא בשו"ת חתם סופר יו"ד סימן רס"א), העולת יצחק (אב"ד רעזיצא, ח"ב סימן ב'), האגודות אזוב מדברי (שם), האורחות רבינו (שם) כותב שהתפילין של החזון איש בהיותו בליטא היו כשיטת הרמב"ם. ושהחזון איש אמר לו: שאם יוכלו לדייק (כשיטת הט"ז שמובא לקמן), שלא יהיה ריוח פחות משבעה ואווי"ם ולא יותר משמונה, גם בסוף פרשת 'שמע' וגם בתחילת פרשת 'והיה', אז שפיר. אבל אם אי אפשר לצמצם כן, שיכתבו כשיטת הרמב"ם. וכן מובא בתשובות והנהגות (ח"א סימן ל"ט) שהחזון איש אמר לו לעשות כשיטת הרמב"ם. וכן שכך נהג הגאון רבי רפאל שפירא מוולוז'ין, בתפילין של ראש.

[יב] רמב"ם, הלכות תפילין (פרק ז הלכה י' ופרק ח' הלכה א'), קרית ספר למאירי (המאמר השלישי, החלק הראשון) ותיקון תפילין (בצורת אות עי"ן). וכן נראה מספר התרומה (סימן ר'), שכתב: ג' תיבות מן ג' ג' אותיות, דהיינו למשפחותיכם, עכ"ל. והוא פחות מג' תיבות של ג' ג' אותיות עם הרווחים. וכן המרדכי (הלכות קטנות אות תתקס"א), כשמביא את דעת הרמב"ם, כתב: השיעור מפורש בין לסתומה בין לפתוחה, ט' אותיות, והכי איתא במסכת סופרים: ריוח בין פרשה לפרשה או ריוח הפרשה, שלש תיבות של שלש שלש אותיות, עכ"ל. הרי שהשווה ט' אותיות לשלש תיבות של שלש שלש אותיות (מאמר מדרכי סימן ל"ב סעיף ל"ג). וכן משמע בש"ך (יו"ד סימן ער"ה סק"ד), שמשווה בין ט' אותיות לשלשה פעמים 'אשר', (שם). וגם הטור עצמו (יו"ד סימן ער"ה), כתב: כדי ט' אותיות, משמע בלי הרווחים (מאמר מרדכי שם). ועוד הרבה פוסקים שסתמו דבריהם שצריך ריוח של ט' אותיות.

[יג] לפי החשבון שכתב הנודע ביהודה (תנינא סימן ק"ע): שאות אל"ף הוא שיעור שני יודי"ן. וכעין זה כתב הגאון רבי מנחם דוידוביץ בקובץ 'עדות' (גליון י"ג).

[יד] החזון איש (אורח חיים סימן י' סעיף ב' ד"ה ונראה) כתב שאות אל"ף כשלשה יודי"ן.

[טו] הב"ח (או"ח סימן ל"ב סוף סק"כ) מדייק בדברי הטור: 'שישאר חלק כדי שלש תיבות של שלש אותיות'.  שמלבד הריוח של ט' אותיות, צריך להניח ריוח נוסף בגודל של שתי אותיות קטנות, כנגד הריוח שיש בין תיבות 'אשר'. וכך פסקו האליה רבה סימן (ל"ב ס"ק נ"ה), הפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק מ"ט), והחתם סופר (על גליון השו"ע, יו"ד סימן ער"ה), המקדש מעט (סימן ער"ה ס"ק ל"ב), והמשנה ברורה (סימן ל"ב ס"ק קס"ג) לעשות לכתחילה.

[טז] ראה ההערה בסעיף הקודם על חשבון היודי"ן.

[יז] הרמב"ם (שם הלכה י"א) כתב: כל הדברים האלו למצוה מן המובחר ואם שינה לא פסל. ומדייק הבית יוסף (יו"ד סימן רע"ה): ומכל מקום יהיה בשיור כדי ט' אותיות אפילו קטנות. והמחצית השקל (סימן ל"ב ס"ק מ"ח) הבין שכוונתו על אותיות קטנות ממש, כיודי"ן. וכך משמע גם בנודע ביהודה (תנינא סימן ק"ע), וכן כתבו האליה רבה סימן (שם), הפרי מגדים (שם), המקדש מעט (סימן ער"ה ס"ק ל"ב), קסת הסופר (סימן כ' סעיף ז') והמשנה ברורה (שם).

ומשנת הסופר (פרק כ' סעיף ז') בפירושו ביאור הסופר, מדייק בלשון הרמב"ם, שזה שיעור פרשה לכתחילה. כי אין הכוונה שזה בדיעבד לעומת ג' פעמים 'אשר' שזה לכתחילה, אלא שג' פעמים 'אשר' הוא 'מצוה מן המובחר'. אך ראה כנסת הסופר (פרק ה' הערה ע"ב) שהקשה עליו בכמה ראיות. ובפרט לפי השיטות המובאות בהערה הבאה.

[יח] רבינו תם (תוספות במנחות לב. ד"ה והאידנא), והעתיקו הרא"ש (הלכות ספר תורה סימן י"ג) וספר התרומה (סימן ר') והבית יוסף (יו"ד סימן ער"ה). וכן הוא במרדכי (הלכות קטנות סימן תתקס"א). וגם הרמב"ם (שם פ"ח ה"א) כתב: 'כשיעור תשע אותיות', משמע אותיות בינוניים. וגם בספר ברוך שאמר (באות התי"ו) כתב: כשלשה פעמים 'אשר' או מעט פחות. ולא נראה ש'מעט פחות' הכוונה לשיעור ט' יודי"ן, שהוא כשליש משיעור ג' פעמים 'אשר'. אלא נראה יותר לומר שהוא כשיעור 'למשפחתיכם', שהוא שיעור ט' אותיות בינוניות. וכן נראה שסבר שו"ת רבי יצחק מפוזנא (- רבו של המגן אברהם, סימן ס"ו).

וכן נראה שסבר ביאור הגר"א (או"ח סימן ל"ב ס"ק פ"ג), שמביא את הרמב"ם שצריך שיעור של ג' פעמים 'אשר'. ואז כותב: ופירש בית יוסף (ביו"ד סי' ער"ה) דוקא ג' 'אשר' לא בעינן, אבל ט' אותיות קטנות ודאי בעינן אף לעיכובא. וכך כתב ספר התרומה והמרדכי, השיעור מפורש בין לסתומה בין לפתוחה, ט' אותיות, עכ"ל. ומזה שעשה להבית יוסף וספר התרומה והמרדכי לשיטה אחת, משמע שמפרש מה שכתב הבית יוסף 'אותיות קטנות', היינו שאין צריך גדולות כשלשה 'אשר' דוקא, אלא כשר בקטנות מהם, דהיינו בינוניות, (הגאון רבי מנחם דוידוביץ בקובץ 'עדות' גליון י"ג. וראה עוד בספר בירור הלכה, יו"ד תליתאה סימן רפ"ח סעיפים י"ז – כ"ד, שהביא כמה ראיות שלהרמב"ם צריך ט' אותיות בינוניות לעיכובא).

[יט] ראה לעיל סעיף א' בהערה.

[כ] כבר קדמו לט"ז, המהר"ם מפדוואה (שו"ת סימן ע"ז), המהרש"ל (שו"ת סימן ל"ז) והרמ"ע מפאנו (שו"ת סימן ק"ו), להציע צורה הזאת של צירוף הרווחים, כל אחד מפני טעמו. ולעצת הט"ז, כדי לצאת גם ידי דעת הרמב"ם וגם ידי דעת הראש, הסכימו הפרי מגדים (או"ח סימן ל"ב, אשל אברהם סקמ"ט), הנודע ביהודה (תנינא סימן ק"ע), ביאור הגר"א (שם), שו"ת חתם סופר (יו"ד סוף סימן רנ"ד), הדעת קדושים (ס"ק מ"ז), קסת הסופר (סימן כ' ס"ז), היהודה יעלה (או"ח סימן י"ג) המלאכת שמים (כלל י"ז סי"ב), האבני נזר (יו"ד שנ"ז), הערוך השלחן (סימן ל"ב סעיף ס"ג) והמשנה ברורה (שם ס"ק קס"ד).

[כא] המחצית השקל על או"ח (סימן לב ס"ק מ"ח) כתב: נבוכתי איך אפשר למיעבד כזה לצאת אליבא דכולי עלמא. הא כתב הרב בית יוסף: נהי דלכתחילה בעינן בין פרשה לפרשה שיעור ט' אותיות גדולות, מכל מקום דיעבד סגי אם יש חלק שיעור ט' אותיות קטנות. ולעניות דעתי ג' פעמים 'אשר' הוא יותר מח"י יודי"ן. אם כן איך יעשה, אם יחלק שיעור ט' יודי"ן ויניח קצתן חלק סוף 'שמע' וקצתן תחילת 'והיה אם שמוע', הא לכתחילה בעינן שיהיה חלק שיעור ג' פעמים 'אשר'. ואי יניח מקצתן מן ג' פעמים 'אשר' חלק סוף 'שמע', והמותר מן ג' פעמים 'אשר' יניח חלק תחילת 'והיה אם שמוע', על כל פנים יש שיעור ט' יודי"ן במקום אחד, והוי על כל פנים דיעבד שיעור פרשה, והוי להרא"ש פתוחה.

[כב] הפרי מגדים (אשל אברהם סקמ"ט), קסת הסופר (פרק כ' סעיף ז' ובלשכת הסופר שם), המלאכת שמים (כלל י"ז סעיף י"ב), והמשנה ברורה (ס"ק קס"ד): פחות מתשע אותיות.

[כג] המקדש מעט (סימן ל"ב ס"ק קנ"א) כתב לפי סברת הפרי מגדים שלא יהיה יותר מח' אותיות במקום אחד, אך חושש גם לשיטה המובאת בדרישה ביו"ד סימן ער"ה, ששיעור פרשה הוא שלש אותיות (ולומד שזה אותיות גדולות), ולכן חושש שלא יהיה במקום אחד ריוח כזה.

[כד] האורחות רבינו (ח"א אות ע"ה) שכך אמר לו החזון איש. והוא מסביר את זה לפי מה שכתב החזון איש (או"ח סימן י' סעיף ב'): שמהרמב"ם (ומהשלחן ערוך) משמע שמספיק ריוח של ט' אותיות קטנות בין פרשה לפרשה. אך ממסכת סופרים נראה שצריך ריוח של שלשה תיבות של שלשה אותיות קטנות. היינו שמחשבים גם את הריוח שבין התיבות, שזה שיעור שתי אותיות, ועוד שתי אותיות של הריוח שלפניהן ולאחריהן. ועוד ריוח אות אחת, מצירוף של כל האוירים שבין האותיות שבתיבות, שיחד הם בערך אות אחת. אם כן, סך הכל י"ד אותיות.

והחזון איש חשש לשתי השיטות, לכן צריך להיזהר לא להניח ריוח של יותר מח' אותיות קטנות במקום אחד, בגלל שיטת הרמב"ם, כדי שזה לא יהיה פרשה פתוחה. ולא פחות מז' אותיות כדי ששני הצירופים יחד יהיו לכל הפחות ריוח של י"ד אותיות קטנות, שזה שיטת הט"ז לפי המסכת סופרים. וכעין זה כתב גם שבט הלוי (ח"ה סימן י"ב).

[כה] מאיר עיני סופרים (פרק י"ג סעיף ב' בעיטור סופרים ס"ק י"א). וטעמו, שחשש לדעת הגירסה במסכת סופרים, ששיעור פרשה הוא שלש אותיות. ואז יהא פתוחה להרא"ש. (ראה דרישה יו"ד סימן ער"ה סעיף א', שהביא כמה ראשונים שכתבו כך בשם מסכת סופרים).

גם החומות ירושלים (הגאון הרב קלינרמאן סימן רכ"א ד"ה ר"ת) והמאיל המלאים (פרק כ"ב סעיף א' ד"ה באמת), סוברים כך, אך לא מפרשים דבריהם, האם הריוח צריך לפי שיעור אותיות קטנות או אותיות גדולות.

[כו] שו"ת בית שלמה (ח"א סימן ח'). וראה הערה הקודמת בדעת החומות ירושלים והמאיל המלאים.

[כז] כך נראה שלמד האמרי שפר (כלל כ' סעיף ד. ראה קובץ בית אהרן וישראל, גליון קל"ד עמוד צ"ט מאת הרב קלמן יונתן הרשלג), וכך נראה שסבר שו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סימן קמ"ט. ראה קובץ בית אהרן וישראל שם) וערוך השלחן (סימן ל"ב סעיף ס"ג. ראה קובץ בית אהרן וישראל שם). וכן כתב בפירוש האגרות משה (או"ח ח"א סימן י"ב).

והמעדני אשר (סימן מ"א) הביא ראיה, שכוונת הט"ז היתה לאותיות גדולות. שהרי לפניכן כותב: 'דפרשה ראשון ושני יתחיל בראש הדף ויסיים בסוף מקום חלק כדי ט' אותיות', היינו אותיות גדולות, כדין לכתחילה. ואם כן, גם מה שמסיים 'שפרשה שלישית יסיים פחות מכשיעור, דהיינו פחות מט' אותיות. והפרשה הרביעית יעשה גם כן תחילת הדף ריוח קצת, על כל פנים פחות מכשיעור', גם כן מדובר באותיות גדולות.

[כח] ראה בספר סת"ם כהלכתן (פט"ו) ובתשובות והנהגות (ח"ב סימן י"ט אות ט'), שכך מנהג העולם.

[כט] דברי יציב (או"ח סימן י"ח).

[ל] מור וקציעה (סימן ל"ב), שלחן ערוך הרב (או"ח סימן ל"ב סעיף נ"ב ובשו"ת הנדפס בסוף שו"ע הרב סימן א') ומאמר מרדכי (סימן ל"ב סעיף סקל"ה), והוסיף שכן נראית דעת הבית יוסף, מזה שכתב (או"ח סימן ל"ב) שאי אפשר לעשות את פרשת 'והיה אם שמוע' סתומה, גם לדעת הרמב"ם וגם לרא"ש. וגם בהלכות מזוזה (יו"ד סימן רפ"ח), כתב הבית יוסף בשם הרא"ש, שיעשה גם בסוף פרשת 'שמע' וגם בתחילת פרשת 'והיה' ריוח של פחות משיעור פרשה, כי לפי הרא"ש, אם יהיה ריוח של שיעור פרשה באחד מן המקומות הללו, פרשת 'שמע' תהיה פתוחה. והקשה על זה הבית יוסף: קשה לי על דבריו, דכיון שאינו מניח ריוח כשיעור נמצא שאין כאן פרשה, ואנן ודאי שיעור ריוח פרשה בעינן, בין זו לזו. ולא נחלקו אלא בצורתה אם פתוחה אם סתומה, עכ"ל. ואילו היה סובר שמועיל צירוף הרווחים לשיעור פרשה, לא היה קשה לו, אלא על כרחך שלא סבר כן. וכן הקשה הדבר שמואל (אבוהב, סוף סימן קס"ז). וראה עוד בנהר שלום (לרבי שבתי וינטורה, פרק ל"ו סעיף י"ג), וכן בשו"ת אגודות אזוב מדברי (סימן א'), והמעון אריות (על מסכת סופרים, פרק א' סעיף י"ד) מה שהקשו על שיטה זו. וכן קושיית מחצית השקל המובא לעיל.

וכבר כתב המאירי (קרית ספר, מאמר ב' חלק ב'), שיש המכשירים באופן של צירוף הרווחים, אך לא נראה לו כן. וכן נראה שכך סבר הריטב"א (שבת קג:) בדעת הרמב"ם, שלא מועיל צירוף, אם אין שם ריוח של ט' אותיות. וכן משמע מספר האגור (סימן פ"ג). (וראה עוד ראיות בארוכה בספר בירור הלכה, יו"ד תליתאה סימן רפ"ח סעיפים ו' – י"ג).

וכך פסקו הקול יעקב (סימן ל"ב אות קס"ח), האיש מצליח (יו"ד סימן מ"ד), האור לציון (ח"ב פ"ג סעיף ז'), והיחוה דעת (ח"ד סימן ג').

[לא] לכל שיטה של 'אותיות גדולות' או אותיות קטנות', לפי שיטתו. ברם אם יעשה כעצת הט"ז בשיעור של 'אותיות גדולות', יהיה 'שיעור פרשה' במקום אחד בשיעור של 'אותיות קטנות'. אך אז לא הועילה עצת הט"ז, כי לפי הרא"ש היא תחשב לפתוחה.

[לב] שם בשו"ת, ובהערה תע"ו על הקונטרס אחרון שם בשלחן ערוך הרב ס"ק י"ב, שטעמו בריוח שבתחילת פרשת והיה אם שמוע, כדי לצאת ידי חובת שיטת הרמב"ם, שכן כך עיקר הדין. והריוח שבסוף פרשת שמע, כדי לצאת ידי שיטת ספר התרומה (סימן ר'), הסובר שאם משאירים ריוח גם בסוף פרשת שמע, וגם בתחילת פרשת והיה אם שמוע, אז פרשת והיה אם שמוע, נחשבת לסתומה. וראה במאמר מרדכי (סימן ל"ד), שמה שכתב הבית יוסף לעשות בסוף פרשת שמע ריוח פחות מט' אותיות, אם יעשה ריוח יותר מט' אותיות, אינו מעכב. וכן כתב הביאור הלכה (סימן ל"ב סעיף ל"ו, ד"ה ואם מניחים): שמה שכתב השלחן ערוך להניח בסוף פרשת שמע, פחות מט' אותיות, הוא רק לכתחילה, אך אינו מעכב.

[לג] האור לציון (ח"א יו"ד סימן י"ג) מסתפק בזה. ושבט הלוי (ח"ט סימנים י-יא) ותשובות והנהגות (ח"ב סימן תקל"ג) כתבו: שראוי להדר ולהקפיד שאף מליחת העור תיעשה על ידי יהודי ולשמה.

[לד] שלחן ערוך, אורח חיים סימן ל"ב סעיף ל"ט.

[לה] פרי מגדים, משבצות זהב, סימן ל"ב ס"ק ל"ג והביאו המשנה ברורה ס"ק קע"ה.

[לו] משנה ברורה ס"ק קע"ח.

[לז] תיקון תפילין, ברוך שאמר, רבי יוסף אסכנדרני (מובא בבית יוסף סימן ל"ב סעיף מ"ט), מעדני יו"ט (על הלכות קטנות, הלכות תפילין להרא"ש סימן ט' סעיפים מ' ונ'), דרכי משה (סימן לב סעיף כ"ג), אליה רבה (ס"ק נ"ט), פרי מגדים (אשל אברהם ס"ק נ"ג), שו"ת בית יהודה (חלק ב' פרק ס"ח), תשובות והנהגות (שם) בשם הגרי"ז מבריסק, וכך משמע גם במשנה ברורה (שם ס"ק קע"ו).

[לח] עיקרי הד"ט (הלכות ציצית ותפילין אות י"ב), שו"ת חסד לאברהם (מהדורה תנינא סימן ח'), דעת קדושים (סימן ל"ב סעיף נ'), שו"ת מהרש"ם (ח"ח סימן י"ז), שו"ת פרי השדה (ח"ג סימן קפ"ט), ארץ צבי (ח"א סימן י"ב), קרבן אשה (סימן ז'), תשובות והנהגות (ח"א סימן מ'), אורחות רבינו (ח"א עמוד ל"ב) בשם החזון איש, אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קמ"ו), אור לציון (ח"א סימן ד') והליכות שלמה (פ"ד סעיף כ"ה).

[לט] שבט הלוי (ח"ג סימן ב').

[מ] תשובות והנהגות (שם) מביא בשם רבי דוד בהר"ן, והליכות שלמה (הלכות תפילה פ"ד, דבר הלכה אות ל"ו). וכך כתב גם האפיקי מגינים (סימן ל"ב ס"ק קנ"א) לגבי ריבוע התפירות והתיתורא. ולגבי ריבוע הבתים, הקיל אפילו אם חסר יותר וגם האלכסונים אינם מכוונים.

[מא] זכרון אליהו (פ"ז סימן ח').

[מב] כנ"ל בהערה י"ג. אך מצאנו בזה שני שיטות. כי שו"ת פרי השדה כתב: העיקר שיראה שיהיה מרובע לפי ראות העין כל מה שאפשר. וכך כתב האור לציון: שצריך שכל הצלעות יהיו שוות בדיוק בצמצום, עד כמה שעין האדם יכולה לדקדק. והוסיף בסוגריים, שאין צריך לזה מכשירי מדידה מיוחדים, עכ"ל. משמע שהיכן שכן בדקו ויודעים שזה לא ריבוע ממש, יש להחמיר.

מאידך, ביאור הסופר (סימן כ"א ד"ה מצומצם) כתב: לגבי השיעור של אחוז אחד למאה, שבזה יש להקל: שבשיעור זה הכריעו לנו חז"ל שזה ודאי ריבוע. וביותר משיעור זה, צריך כבר לראות ולהחליט לפי ראות העין, אם ניכר ההבדל בין האורך והרוחב.

[מג] כך משמע גם מדברי הרא"ש: שיהא ריבועו אצבעיים על אצבעיים. וכן בטור: יקח דפוס וכו', משמע שהקציצה עצמה צריכה להיות אצבעיים על אצבעיים. וכך כתב גם הפרי מגדים (אשל אברהם סקנ"ו) לדעת רש"י. וכך נוהגים חסידי ליובאוויטש.

[מד] מנחת שלמה (תנינא סימן ס'), אבן ישראל (ח"ח סימן ב'), אור לציון (ח"ב פ"ג סעיף ה') והגרי"ש אלישיב (זכרון אליהו עמוד ש"ל).

[מה] להורות נתן (חלק י"א סימנים א-ב).

[מו] אורחות רבינו (סעיף ס"ו) בשם החזון איש, דברי יציב (ח"א סימן כ"ו), אבן ישראל (שם), בצל החכמה (ח"ה סימן נ"ב), תשובות והנהגות (ח"ב סימן כ"ח, ח"ג סימן ט"ו) ושבט הקהתי (ח"ד סימן י"ט).

[מז] בגמרא מנחות (דף ל"ד:) נחלקו רבי וחכמים אם כתב הארבע פרשיות של התפילין של ראש בקלף אחד והניחו בארבע הבתים, האם צריך ריוח ביניהם או לא. ואמרו בגמרא: ושוין שנותן חוט או משיכה בין כל אחת ואחת. ובתוספות שם ד"ה ושוין, מביא שני דעות, האם החוט הנ"ל נצרך רק באופן שכתב כל הפרשיות בקלף אחד, או גם אם כתבם על ארבעה פרשיות. וממשיכה הגמרא: ואם אין חריצן ניכר, פסולות. ובהמשך (דף ל"ה.): אמר אביי: צריך שיגיע חריץ למקום התפר. רב דימי מנהרדעא אמר: כיון דמינכר לא צריך.

וכתב הרמב"ם (תפילין פ"ג הי"א): וצריך שיגיע החריץ של תפילין של ראש, עד מקום התפר. ואם היה החריץ ניכר כדי שיהיו ארבעה ראשין נראין לכל, ואף על פי שאין החריץ מגיע למקום התפר, כשרות. ואם אין חריץ ניכר, פסולות. וצריך להעביר בתוך כל חריץ וחריץ על גבי העור חוט או משיחה להבדיל בין בית לבית. ומנהג פשוט להעביר גיד מגידי התפירה בכל חריץ וחריץ משלשתן.

וביאר הכסף משנה שם: מה שכתב רבינו שאם לא היה החריץ מגיע למקום התפר כשר, והוא שיהיה ניכר החריץ, טעמו מדתניא בהקומץ: ואם אין חריצן ניכר פסולות. משמע דכל שהוא ניכר כשר בכל גווני. ואם כן כי אמר אביי: צריך שיגיע חריץ למקום התפר, למצוה אמר כן ולא לעכב.

וכך פסק בשלחן ערוך (סימן ל"ב) בסעיף מ' כתב: חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד התפר, ואם לא הגיע, כשרה. והוא שיהיה ניכר החריץ כדי שיהיו ארבעה ראשיה נראין לכל. ובסעיף נ"א כתב: ויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית.

ובמשנה ברורה (ס"ק רי"ז) כתב: דכיון שכתב הפרשיות בעור אחד, צריך להפסיק בחוט או משיחה או בגיד כמו שאנו נוהגין בין בית לבית, כדי לתת היכר שהבתים מובדלים. אבל בכתב הפרשיות על ד' עורות, אין צריך לתת כלום בין בית לבית. ויש פוסקים דבכל גווני צריך לתת הבדל בין הבתים. וכן יש לנהוג כמו שכתב המחבר לקמן בסעיף נ"א: ויעביר חוט וכו'. ומכל מקום לענין דיעבד, כתב הט"ז דאינו מעכב שם, שהעיקר כסברא הראשונה, עכ"ל.

וכך מובא מהאריז"ל: מורי זלה"ה, ציוה לעשות התפילין שבראשו שיהיו החריצים עמוקים עד המעברתא ויהיו נפרדים הארבעה בתים כל אחד מחבירו, עד למטה במקום מושב המעברתא שלהם. גם ציוה, שיעברו הגידין בשעת התפירה מעבר לעבר, להפסיק בהם באמצע החריצין, בין בית לבית, כאשר היו תופרים אותם. (פרי עץ חיים – שער התפילין – פרק י', וראה גם שער הכוונות – דרושי תפילין דרוש ו'). וכך כתב גם בעל התניא בסידורו.

[מח] זכרון אליהו (פ"ה סימן ז').

[מט] הרמ"ע מפאנו (שו"ת סימן ל"ח), וכן משמע בט"ז (סימן ל"ב ס"ק ל"ו), המקור חיים (מבעל החוות יאיר סימן ל"ב סעיף מ'), הגאון רבי רפאל טריביש (בתשובתו, נדפס בהוספות ומילואים שבספר כנסת הגדולה), מאמר מרדכי (ר"מ כרמי, סימן ל"ב ס"ק מ"ח), שו"ת כהונת עולם (סימן ע"ט), אשל אברהם – בוטשאטש והאות חיים ושלום (סימן ל"ב ס"ק ט"ו).

[נ] המחלוקת הזאת היא גם לפי השיטה הנזכרת בהערה לעיל, שאם ניכר החריץ וארבעה ראשיה נראין לכל, התפילין כשרות.

[נא] השלחן ערוך הרב (סימן ל"ב סעיף ס"א) כתב: במה דברים אמורים [שאם ניכר החריץ, כשרה], כשעשה מחיצות הבתים מבפנים גם בין בית לבית מלמעלה עד סוף רוחב הפרשה מעור אחד עם מחיצות החיצונים. אבל אם לא עשה כן, פסול. וכך כתב גם שו"ת יד אליהו (הגאון ר"א ראגאלער, סימן א').

[נב] שלחן ערוך (סימן ל"ב סעיף מ') ומשנה ברורה (שם ס"ק קע"ב): ובאמת טוב הוא שאפילו העושין מעור אחד ממש יהיו תפיליהן פרודות דשמא הדיבוק חיבור, [היינו שיש פוסקים הסוברים כך. ולשיטתם נמצא שאין ארבע בתים נפרדים, רק בית אחד גדול]. וכן התפילין של הגר"א היו פרודות (מעשה רב אות י"ט).

ובביאור הלכה שם (ד"ה חריץ) כתב: כל ירא שמים יזהר לכתחילה לעשות הבתים נפרדים וכמו שכתב החיי אדם (כלל י"ד סעיף י').

[נג] ביאור הלכה שם.

[נד] קול יעקב (סימן ל"ב סעיף קס"ח) בשם השימושא רבה.

[נה] בעל התניא בסידורו, בהלכות תפילין.

[נו] הבית יוסף (או"ח סימן ל"ב סעיף מ"ב) בשם הארחות חיים (הלכות תפילין סימן כז): יזהר שלא יעשה השי"ן בדפוס שאם עשאה לא יצא מפני שהוא כחק תוכות. וכן כתבו הרב רבינו יונה והרשב"א עכ"ל.

והוסיף הבית יוסף: שמדברי הרמב"ם (תפילין פ"ג ה"ב) והרא"ש (בסדר תיקון תפילין) והטור, נראה קצת לדקדק כן, שלא כתבו שיעשה השיני"ן בדפוס ע"כ. וכן נראה מדברי הב"ח, שהחמיר בזה, שכותב שעדיף שלא יהיה בכתב אשורית, העיקר שלא ייעשה על ידי דפוס. וכן פסק המגן אברהם (סקנ"ז), ושו"ת מהרי"א הלוי (ח"ב סימן קי"ד), והגאון רבי דוד פרידמאן (בתשובה שנדפסה בסוף ספר אמרי שפר) וכן הגאון רבי צבי אורנשטיין (נכד הישועות יעקב, נדפס בספר ישועות יעקב על השו"ע, סוף סימן ל"ב), וכך משמע בספר אות חיים (סימן ל"ב סקכ"א), שיש בזה משום חק תוכות.

[נז] הבית יוסף (שם) כתב: ושמעתי שהאשכנזים נזהרים בכך, שמקמטים העור במלקט על ידי כפילה, שכופל מהעור עד שנעשים סעיפי השיני"ן בחקיקת ירכות. אבל אנו נוהגים לעשות השיני"ן בדפוס. וגם בארחות חיים כתוב שיש אומרים שאין לחוש בזה. ופוק חזי מאי עמא דבר עכ"ל [הארחות חיים].

וכך כתב גם הדרכי משה בשם האור זרוע (ח"א תקס"ג): דאין לחוש בזו משום חק תוכות. והגהות ברוך שאמר בשם רבינו שמחה כתב: ושי"ן אין לשנותה ממנהג זקנים שהיו עושין בקמט של עור הבית. ומיהו אם עשאה בדפוס או כתבה בדיו על בית לבן, אין בידינו לפוסלה עכ"ל.

וכבר התיר זאת ספר ערוגות הבושם (רבי אברהם בן רבי עזריאל רבו של האור זרוע, עמוד 42). וגם הדברי חמודות (לבעל התוספות יו"ט על הלכות תפילין להרא"ש, סימן ח' אות כ"ג) והרמ"ע מפאנו (שו"ת סימן ל"ח) התירו לעשות את השי"ן בדפוס. ומביאם האליה רבא (או"ח סימן ל"ב סקס"ד). וכן התיר המקור חיים (לבעל החות יאיר, אות מ"ב). וכך כתב המהרש"ג (ח"א סימן ל"ב). וכך משמע בערוגת הבושם (או"ח סימן י' אות ג).

[נח] הגהות ברוך שאמר בשם רבינו שמחה הנ"ל, העולת תמיד (ס"ק נ"ה), הט"ז (סימן ל"ב סקל"ה) (מטעם שזה כמו חקיקה ולא כתיבה). שו"ע הרב (או"ח סימן ל"ב סעיף ס"ה), והעתיקו המקדש מעט (ס"ק קע"ג), והקסת הסופר (סימן כ"א אות ח').

[נט] ראה לשכת הסופרים חקירה ב' שהביא דעות הפוסקים.

[ס] משנה ברורה (סימן לב ס"ק קצ"א). ובשער הציון ציין להב"ח (סכ"ט) והרמ"ע ועולת התמיד (ס"ק נ"ד).

[סא] פרי מגדים (משבצות זהב סקל"ה) והביאו אותו המלאכת שמים (כלל י"ח אות ט'), הקול יעקב (אות קצ"ח) והמשנה ברורה (ס"ק קצ"ח ובביאור הלכה ד"ה צריך ליגע. וצ"ע ממה שכתב בס"ק קצ"א המובא לעיל).

[סב] משנה ברורה (ס"ק קצ"א), סת"ם כהלכתן (פכ"ב אות ג').

[סג] האור זרוע (הלכות תפילין אות תקס"ג) וברוך שאמר (הגהה כ"א). ומביאם המשנה ברורה (ס"ק קצ"ג). וראה סת"ם כהלכתן (פכ"ב אות ג'), שמביא את שיטת רבינו תם (הובא במרדכי, הלכות קטנות, הלכות תפילין. וראה חזון איש או"ח סימן ט' אות א'), לגבי כתיבה, שאם אין לאות תגין זה לא נקרא כתיבה. אם כן, לשיטת גאוני אשכנז ומנהגם שפוסלים עשיית השי"ן על ידי דפוס, כי צריך כתיבה, מסתברא שצריך כתיבה גמורה ובכתב אשורית. אך מסיים: לדעתי כך עדיף, אך לא נוכל להוציא לעז על הנוהגין בבתים בלי תגין.

[סד] וראה עוד שם ובמנחת שלמה (ח"ב סימן ד'), שאין לחשוש, שהיות ואין זה חיוב מעיקר הדין, אם כן הרי זה פגם בריבוע.

[סה] ספר זכרון אליהו (סיכום ההלכות לפרק א' סעיף ד'). וספר מלאכת תפארת (פרק ב' סעיף ו'), בשם הרבנים הגאונים, רבי שלמה זלמן אוירבך, רבי יוסף שלום אלישיב, רבי ישראל יעקב פישר ורבי חיים פנחס שיינברג.

[סו] תוספות (שבת דף כ"ח ד"ה תפילין) והמרדכי (על הלכות קטנות אות תתקס"ט) בשם רבי יצחק בשם ר"ץ. והסמ"ג (מצות עשה כ"ב) מסתפק בזה וכן הוא בהגהות מיימוניות (הלכות תפילין פ"ג הי"ד) בשם ספר התרומה. וסמ"ק מצוריך (מצוה ק"נ).

[סז] ראה תוספות מנחות (דף ל"ה. ד"ה רצועות), רמב"ם (הלכות תפילין פ"ג הי"ד), האגור (אות נ"ג) בשם הרשב"א, והרא"ש (הלכות תפילין סימן ח').

[סח] ביאור הגר"א, ישועות יעקב (ס"ק כ"ז), וכן משמע באליה רבה (ס"ק ס"ב) ובשיורי כנסת הגדולה (הגב"י ס"ק ל"ד).

[סט] וכן כתב הנודע ביהודה (מהדורה קמא, אורח חיים סימן א').

[ע] חתם סופר (יו"ד סימן רע"ו), שואל ומשיב (תנינא סימן ע"ו), ומנחת יחיאל (ח"ג סימן ס"ח).

[עא] נודע ביהודה (קמא או"ח סימן א'), בנו מהר"ש לנדא (שם תנינא או"ח סימן ג' וחזר על דבריו בשו"ת שיבת ציון סימן ג'), שו"ת זרע אמת (ח"ג, או"ח סימן ג'). (וראה עוד באריכות במשנה הלכות ח"ז סימנים ו'- ז').

[עב] אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן כ"ד), הליכות שדה (131), זכרון אליהו (פט"ו סימנים ט').

[עג] הגר"ש שם בשו"ת נודע ביהודה, תשובה מאהבה (ח"ב סימן רי"ד), הידורי תפילין להגר"ש דבליצקי (פ"ב אות ד'), זכרון אליהו (פט"ו סיכום הלכות אות י"ד).

[עד] הידורי תפילין (שם), תפילה למשה (פ"ח סעיף ב'), זכרון אליהו (פט"ו אות ט' וי"ג).

[עה] הידורי תפילין (שם), תשובות והנהגות (ח"א סימן מ"ח), למען פארך (פ"ו סעיף א') בשם הגריש"א וזכרון אליהו (פט"ו סיכום הלכות אות ו').

[עו] אשרי האיש (פ"ד).

[עז] הגאון רבי יעקב מאיר שטרן (בקובץ מבית הלוי חלק י"ד עמוד פ"ב) ושהגר"ש ואזנר הסכים לדבריו. וכן כתב השערי חיים (ח"ב סימן י') בשם הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן, ולא חילקו בין צביעת הבתים לצביעת הרצועות.

[עח] שלחן ערוך סימן ל"ב סעיף כ"א, הרמ"ע מפאנו וקסת הסופר סימן כ"ב סעיף א' וביאור הסופר שם.

[עט] יש עוד שיטה של השימושא רבה הנהוג אצל המקובלים, סדר הפרשיות הוא כמו שיטת רש"י, אלא שמתחילים מימין המניח. וכן יש שיטת הראב"ד, שסדר הפרשיות הוא כמו שיטת ר"ת, אלא שמתחילים מימין המניח.

[פ] ספר יש שכר, מגן אברהם, נזירות שמשון, חידושי רז"ה ח"ב, מור וקציעה סימן ל"א ועוד.

[פא] השל"ה (מסכת חולין, נר מצוה אות ל"ז) כותב: ארבע פרשיות של תפלין של ראש צריכין להיות מונחים בארבעה בתים. על כן נראה לי שיש למחות באלו העושין הפרשיות גדולות במאוד, באופן שהפרשיות אינן מונחים כולם בבתים, רק מקצת הפרשיות הם תוך התיתורא, שעושין התיתורא גבוה מאוד. רק יזהרו שהפרשיות יהיו כולם תוך הבית, עכ"ל. ומביאו להלכה האורחות חיים (הגאון הרב לעוינגער תלמיד החת"ס, סימן ל"ב סעיף מ"ה). וכך כתב גם הארץ צבי (להגאון הרב פראמער, סימן ק"ו).

[פב] הזבחי צדק (בשו"ת שבסוף ח"ב סימן י"ב), כתב כעין דברי השל"ה בשם רבינו משה חיים, זקנו של בעל ה'בן איש חי'. והעתיקו ה'בן איש חי' בספרו רב ברכות (מערכת תי"ו אות ג'). ומביא אותם הקול יעקב (סימן ל"ב אות רי"ג). עם זאת, המנחת יצחק (ח"ו סימן ה') מדייק בדבריהם, שאינם אוסרים אם חלק מן הפרשיות יורדות לתיתורא העליונה, [שכן זו נחשבת כחלק מן הבית עצמו]. האיסור לדעתם, הוא רק אם הפרשיות יורדות לתוך ה'פיטער'.

כך גם למד למעשה החידושים וביאורים (להגר"ח גרינימן, או"ח סימן ה' אות ה') שמותר שחלק מן הפרשיות יהיה בתיתורא העליונה. אך מציין שמלשון השל"ה לא משמע שדיבר רק על הפיטער.

גם היביע אומר (ח"א סימן ב') מביא את השל"ה והזבחי צדק, ופוסק כפיהם. ונראה שגם הוא לא מדבר על התיתורא העליונה, אלא באופן 'שקודרין בתוך העור המחובר לתיתורא'. והדברי יציב (ח"א סימן כ"ג) מתיר אם יורד לתיתורא עליונה, באופן שהמחיצות מגיעות לשם.

[פג] החידושים וביאורים (שם) כתב: ששמע שהחזון איש הכשיר תפילין של יד שחלק מהפרשה היה בתיתורא העליונה, כל עוד היא מעור אחד. ובזכרון אליהו (פ"א הערה 23) מובא עדות שהחזון איש התיר בתפילין של יד, גם במקום הפיטער, בתנאי שידביקו את הפיטער לתיתורא העליונה. ומובא גם באורחות רבינו (ח"א אות פ"ח). ומוסיף שם: שהגרי"י קניבסקי אמר לו: שכך משמע בפירוש מנחת סולת (עמוד מ"ד) שעל הספר ברוך שאמר.

[פד] בית אבי (או"ח סימן א'). וכעין זה כתבו גם המנחת ש"י (שו"ת סימן ג') ושבט הלוי (ח"ג סימן ג') ושו"ת אמרי אברהם (סימן ז').

[פה] דיוק הזכרון אליהו (פ"א סימן ג') בדברי העיטור, שו"ת אבן ישראל ח"ט בהלכות תפילין על השו"ע סימן ל"ב סעיף מ"ז.

[פו] מגן אברהם (ס"ק ס"ו), שלחן ערוך הרב (סימן ל"ה סעיף ע"ה)]. ואך המשנה ברורה (סימן ל"ב ס"ק רכ"ה) כתב: שהאליה רבה (ס"ק ע') והפרי מגדים מפקפקים בזה.

[פז] החזון איש עצמו (קובץ אגרות חזו"א ח"א מכתב קפ"ט), סת"ם כהלכתן (פכ"ג אות ג').

[פח] תפילה למשה (פט"ו ס"ק נ"ד), ביאור הסופר (להגאון רי"מ שטרן סימן כ"ב סעיף ד'), הגאון רבי משה שאול קליין (בקובץ בית אהרן וישראל גליון קמ"ד)

[פט] אבן ישראל (ח"ח סימן ג').

[צ] הגאון רבי משה שאול קליין (שם): כי בכל דבקים, כל חתיכה היא לעצמה ורק הדבק מחברן. ואילו הדבקים הללו תכונתם הוא שממיס את החומר הנדבק במקום שנוגע בו, ועל ידי זה מתערבים החלקים הקטנים [מולקולות] של עור זה עם חלקים הקטנים של עור זה, ונעשה ממש כאחד.

ומוסיף שגם אם נאמר שאינו ממיס את העור לגמרי, מכל מקום כיון שדבק זה חזק כל כך, שיותר קל להפריד שלא במקום הדבק מאשר להפריד במקום הדבק, אם כן יש לומר שדיבוק זה חיבור לכולי עלמא.

[צא] הליכות שלמה (פ"ד הערה מ"ד) ושבט הלוי (ח"ה סימן י"ד).

[צב] ראה הליכות שלמה שם, שמכשיר (על כל פנים לגבי דיעבד). וכן ראה שבט הלוי שם שמשמע מדבריו, שיתיר גם בלכה.

[צג] למען פארך (פ"ג הערה צ"א) בשם הגרי"ש אלישיב. וכן בספר תפילה למשה (פ"ז סעיף ל"ג ובהערה שם שמאריך בזה).

[צד] ראה מה שכתבנו בזה לעיל לגבי הבתים.

[צה] שלחן ערוך (או"ח סימן כ"ז סעיף י"א).

[צו] משנה ברורה (סימן כ"ז ס"ק מ"א) בשם רבי עקיבא איגר וכן הארצות החיים (לב הארץ סימן י"א).

[צז] המשנה ברורה (שם) בשם הטור. וכן כתב הלבוש (סימן כ"ז סעיף י"א).

[צח] שלחן ערוך (שם), פרי מגדים, (אשל אברהם ס"ק י"ח), והובא במשנה ברורה (ס"ק מ"ב).

[צט] בשעת הדחק די באורך חיטה. ויניחן בלא ברכה, (משנה ברורה סימן כ"ז ס"ק מ"ב), שזה לרבי חיים נאה 0.35 אינץ', (9 מ"מ).

[ק] הרמב"ם (הלכות תפילין פ"ג הי"ד), משום נוי. וכתב על זה שו"ת יכין ובועז (לרבי צמח דוראן, ח"א סימן ק"נ): ומי זוטר מאי דכתיב 'זה אלי ואנוהו'. וכיון שהוא נויים של תפילין, מצוה היא להשחירם. ושבולי הלקט (הלכות תפילין) כתב: ויש שמצריכין להיות שחורות מבחוץ ומבפנים. וכך הוא על פי הקבלה: שצריך שישחירם פנים ואחור, (שער הכוונות, דרושי התפילין דרוש ד'). ובתשובות והנהגות (ח"ב סימן כ"ב) כתב: שראה את רצועות התפילין של מהרי"ל דיסקין, והיו שחורות כעורב משני הצדדין.

[קא] קסת השלחן (סימן כ"ג סעיף ב') ומביאו הקול יעקב (סימן ל"ג סעיף י"ב). והמנחת סולת (הערה 71) דקדק מלשון התיקון תפילין שאין צריך להשחיר החודין. כי כתב שהיה דרכם להשחיר את העורות ואחר כך לחתוך אותם לרצועות. ולא הזכיר שצריך להשחיר אחר כך את החודין. וכן כתב הסת"ם כהלכתן (פכ"ד אות ב'): שהגרי"ז מבריסק לא הקפיד על זה. וכך מובא גם באורחות רבינו (אות ע"ט) לגבי החזון איש והגאון רי"י קניבסקי, שלא השחירו את צידי הרצועות. ובספר גליוני הסופר הביא עוד ראיה, ממה שכתוב (או"ח סימן ל"ג סעיף ד' בהגה): שאם גוי השחיר את הרצועות, פסול. וכתב על זה הפרי מגדים, שאם אין לו רצועות אחרות, יהפכן וישחירם לשמה. ואם צריך להשחיר גם את ההחודין, אם כן, לא הואיל כלום. כי החודין עדיין צבועים על ידי הגוי.

[קב] שלחן ערוך (שם).

[קג] הרמ"א (שם). וכן פסק הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת חיי שרה סעיף ד').

[קד] תשובות וכתבים (פכ"ד אות ד') בשם החזון איש, והביאו סת"ם כהלכתן (פכ"ד אות ג').

[קה] רש"י (שבת דף ס"ב.), הרמב"ם (הלכות תפילין פ"ג ה"א), הרא"ם (יראים מצוה שצ"ט), ספר התרומה (הלכות תפילין סימן רי"א) ותוספות (עירובין צ"ז.) וכן מצדדים הרמב"ן והריטב"א (בחידושים שלהם על שבת דף כ"ח:) והר"ן (על הרי"ף, בשבת שם).

[קו] ראה שלחן ערוך או"ח, סימן ל"ב סעיף י"ט ובמשנה ברורה שם. ובהליכות שלמה, הלכות תפילה פ"ד סעיף ל"א. ובשבט הלוי ח"ז סעיף ח'.

[קז] אשל אברהם (סימן ל"ב ס"ק ס"ט) והביאו קסת הסופר (פכ"ג סעיף ה').

[קח] בסוגיא זו נשתברו הרבה קולמסים. ואין כאן המקום להאריך. (המראה מקומות והביאורים על הקשרים שלהלן, נלקחו ברובם מספר תורת הקשר, עיי"ש באריכות).

[קט] אופן עשייתו  או ציורו מובא כבר בגאונים ובראשונים: רב האי גאון (הובא בבית יוסף סימן ל"ב), השימושא רבה (הובא בסוף הלכות קטנות, הלכות תפילין להרא"ש), רבינו יהודה בן ברזילי (הובא בספר ברוך שאמר), העיטור (הלכות תפילין), האלפא ביתא מבעל האשכול (הובא בספר בברוך שאמר אות ת'), רבי יעקב נכד רבי יעקב הארוך המכונה רבי יעקב חזן מלונדרנין (ספר עץ חיים ענף הלכות סופרים). [יש מדייקים בכך גם ברמב"ם (הלכות תפילין פ"ג הי"ג): מרובע כמין דלי"ת. אך ראה במעשי רוקח שפירש זאת: לאפוקי שלא יהיה עגול]. והובאו דבריהם בבית יוסף ודרכי משה (סימן ל"ב).  וכן הובא מהאריז"ל (ספר הליקוטים פרשת תרומה), הרש"ש (פירוש השמ"ש על עץ חיים שער הנסירה פ"ט) והרמח"ל (ספר אדיר במרום עמ' קנ"ט).

וכן משמע מן הפוסקים, שכך נהגו במשך כל הדורות ובכל המקומות: המהרי"ל  (הלכות תפילין אות ז'), הבית דוד אבד"ק שלוניקי – טורקיה (סימן ל"ב), מלבושי יום טוב (לבעל התוספות יו"ט על הלבוש סימן כ"ז סק"ג), עדות מהר"ם די לוזאנו על מנהג איטליה (הובא בספר מצת שימורים, הלכות תפילין, טעם שני בקשר של תפילה דראש), אליה רבה (סימן כ"ז סעיף י"ב), מעשה רוקח, להרב מסעוד חי רקח מוינציה (על הרמב"ם הלכות  תפילין פ"ג), הנודע ביהודה (בהגהות דגול מרבבה על השו"ע, סימן כ"ז),  הקרבן נתנאל ורבי יהונתן אייבשיץ (שו"ת לבן הקרבן נתנאל, רבי ידידיה טיאה וייל, סימן י"ב), התשובה מאהבה (שו"ת ח"ב או"ח סימן רי"ג), רבי עקיבא איגר (בהגהות על השו"ע, סימן כ"ז), מנהג ליטא בשנת תק"ל – שלחן שלמה (לרבי שלמה זלמן אב"ד מיר, סימן כ"ז סימן ח'), הדעת קדושים מבוטשאטש (סימן ל"ב. וכן בספרו אשל אברהם סימן ל"ב סעיף נ"ב), ומנהג תימן – רבי יוסף צארום (שו"ת חן טוב סימן י"ג לרבי יחיא ב"ר שוכר אל-בַּדִיחי), וכן היה מנהג בתימן עוד בדור האחרון (שו"ת החיים והשלום סימן כ' וכן רבי חיים כסאר בפירושו על הרמב"ם הלכות תפילין פ"ג הי"ג).

יש לציין שאחד מהיכריו הוא שהרצועות מתחלפות מצד לצד. הימיני נהיית בסוף לצד שמאל, והשמאלי לצד ימין, (לשון רבינו האי גאון המובא בבית יוסף שם).

הפוסקים נחלקו היכן מקום הדלי"ת.

• א. האלפא ביתא (שבברוך שאמר אות תי"ו, לרבי יום טוב ליפמאן בעל האשכול והנצחון) כתב: שיש שני דלי"תים. (ראה להלן שזה גם דעת הזהר) וכך כתבו גם רבי ידידיה טיאה (שם). והמעשה רוקח על הרמב"ם (הלכות תפילין שם), והאות חיים ושלום (סימן ל"ב סעיף נ"ב) בשם גדולים.

• ב. בפסיקתא זוטרתא ורבינו בחיי (דברים כח י') משמע, שהדלי"ת הוא הרצועות היוצאות מתוך הקשר למטה. וכן כתבו האליה רבה (שם) בדעת המהרי"ל, והמלבושי יו"ט (שם) והמשנה ברורה (סימן כ"ז ס"ק ל"ז) וכן בדעת קדושים (סימן ל"ב סעיף נ"ב) באחד מביאוריו, שהרצועה היוצאת לצד שמאל המניח נמשכת לרוחב, היא כמו גג הדלי"ת. והרצועה היוצאת לצד ימין המניח, נמשכת באורך למטה וכמו רגל הדלי"ת, כזה: .

• ג. ספר המנהיג (הלכות תפילין, נוסח ב') ותרומת הדשן (פסקים סימן קע"ט) כתבו, שצורת ההדלי"ת הוא בקשר. וכן היא דעת האריז"ל (ליקוטים פרשת תרומה), והאשל אברהם (שם) הוסיף שזה באופן הזה : .

• ד. ספר תורת הקשר (פ"ב סעיף ז') לומד ברש"י (שבת סב.) ובאורחות חיים (מובא בבית יוסף שם) ובמהרי"ל, ותרומת הדשן שהדלית הוא בקשר אך באופן כזה: .

[קי] תלמידי האריז"ל הנהיגו את הקשר הזה, על פי דברי הזהר (פנחס דף רנ"ח): שיש בקשר של התפילין דלי"ת כפולה. (הגה"ה מאת מהר"ם די לונזאנו על הפרי עץ חיים, שער התפילין פרק ה'). (ראה באלימה לרמ"ק (מעין ' תמר ו' פרק כ"ז וכ"ח, שמשמע ממנו קשר כזה. אך בכתבי האריז"ל, לא מצאנו כזאת, אדרבה כתוב (ליקוטים פרשת תרומה) שיש בזה ארבע בליטות והם שואבים מארבעת הפרשיות). וכן היו נוהגים רבני וגאוני בית אל יכב"ץ מימי קדם, (עד לערך שנת תר"נ. כך משמע לפי חשבון זמן כתיבת התשובה בשו"ת שמחת כהן סימן ל"ה מאת רבי מסעוד אלחדאד, ראש ישיבת בית אל, בין השנים תרס"ג – תרפ"ז). וכך נהגו הגאון רבי נתן אדלר ותלמידו החתם סופר והדברי חיים מצאנז (מראה כהן – הערות על ספר דרך הנשר עמוד מ"ד, דרכי חיים, מנהגים אות י"ט ובקובץ כרם שלמה – באבוב, מרחשון תשמ"ב, עמוד נ"ז וקול סופרים עמוד 12 שמעיד שכך ראה בתפילין של הגאב"ד ממיהאל פאלווא ז"ל, תלמיד הכתב סופר).

אך יש שפקפקו בדבר הקשר של החתם סופר. א. המראה כהן כתוב בעצמו 'ונראה' וכו'. לא שידע כך באופן ברור. ב. התפארת אריה שיצא בחריפות נגד הקשר הזה, היה תלמיד החתם סופר. ואילו רבו החתם סופר היה הולך עם קשר כזה, הוא לא היה יוצא כל כך בתוקף. ועדיין קשה, לפי"ז, הרי הגה"ק רבי נתן אדלר גם היה רבו של רבו, ובכל זאת יצא נגד הקשר הזה.

[קיא] ראה בספר תורת הקשר (פ"ג ס"ד) שמבאר איך לעשות את זה.

[קיב] כמובא בתיקוני זהר (תיקון א') וכן יש משמעות באריז"ל (שם).

[קיג] כדברי רב האי גאון (שם). וכן מובא בהגהות הרש"ש על עץ חיים שער הנסירה פ"ט.

[קיד] באופן זה עצמו יש שני דרכים לעשות, ראה תפלה למשה פרק י"ז.

[קטו] לא מצאנו בכתובים בפירוש, עם איזה קשר הלכו מקובלי בית אל. אך מתוכן התשובה לראש שיבת בית אל – בשו"ת שמחת כהן (סימן ל"ה), משמע הלכו עם קשר שהרצועות מתחלפות.

[קטז] יש המייחסים את הקשר הזה לתרומת הדשן (שם) שכתב: ונראה לעניות דעתי, דצריך שיהא ניכר כמין ד' לאותו העומד מאחוריו, שיראה דלי"ת בכתיבתו כזה ד', עכ"ל. והנה בתחילת דבריו, תרומת הדשן מתייחס לדברי המהרי"ל, וכן מביא ראיה לשיטתו מהשימושא רבה, עיי"ש. ושניהם סוברים שהקשר מרובע. אם כן, המשך דבריו, מסתברא שגם הולך על הקשר המרובע. (ראה ביאורו בספר תורת הקשר ופרי אליעזר באריכות). ואם בכל זאת נאמר שבסוף דבריו חלק וסבר שיש לעשות מין קשר אחר, קשה, א. היה צריך ללמד גם דרך עשייתו, כי הוא קשר חדש אשר לא היה מעולם. ב. שלא מצאנו בפוסקים או להבדיל בציורים ישנים, ציון לקשר כזה עד לשנת תק"ב. וגם אז, קשר זה נמצא רק במקורות של יהודי ספרד כדהלן. וכן נקרא בשם 'קשר ספרד' כדהלן. ואילו היה סובר תרומת הדשן שצריך לעשות דלי"ת כזה, היה אמור להיות לזה עקבות במקומות אשכנז.

לראשונה מצאנו עקבות לקשר כעין דלי"ת מפולש משנת תנ"ח. אז נדפס משניות באמסטרדם שבהולנד, ובו ציורי הקשרים. וצייר שם קשר של ראש מנהג אשכנז – קשר מרובע. וקשר של ראש כמנהג הספרדים כעין דלי"ת .

מקור בפוסקים מצאנו לראשונה, בספר בעל מעשה רוקח (על הרמב״ם הלכות תפילין פרק ג הלכה יג.), מאת רבי מסעוד חי בן אהרן רוקח מוינציה שבאיטליה, שנת תק"ב. וגם אז זה היה מעשה יחידים.  וז"ל: יש שנוים בעשיית קשר זה, דהעולם נהגו לעשותו כעין מ"ם סתומה וכו'. ויש מהמתחסדים [הפרי אליעזר לומד שזה בלשון סגי אור. אך התורת הקשר לומד שהכוונה למקובלים. וכעין זה לומד גם בעל השו"ת ויען הכהן. והביא ראיה מדברי הרב מעשה רוקח עצמו (פ"ג מהלכות ציצית הלכה ח') ]. שעושים דלי"ת אחת לבדה, כצורת דלי"ת ממש, עכ"ל.

לאחריו מצאנו קשר זה בספר מאמר מרדכי (סימן ל"ב ס"ק מ"ט), נדפס בשנת תקמ"ד. לאחריו מצינו בשו"ת לרבי ידידיה טיאה וייל (סימן י"ב) בשנת תקנ"ט: בא לכאן וכו' משולח מטבריה, וראיתי תפילין שלו עשוין כמין דלי"ת. ואמר לי שכן כל תפילין של חכמי ארץ ישראל. ובסידורו של שבת (לבעל הבאר מיים חיים, נדפס בשנת תקע"ג, ח"ב דרוש ד' פ"ב אות ט'), כתב: יש שעושין אותו תמונת ד' וקצת סומכין על הרצועות התלוין ממנו שנעשין כמין ד', עכ"ל. משמע מדבריו, שבמקומו היה נפוץ. לאחריו מזכירו התשובה מאהבה (חלק ב' סימן רי"ג אות כ"ז) נדפס בשנת תקע"ה, ושם כותב: ואי כקשר שהמציאו החדשים מקרוב זה חמישים שנה, [כלומר לערך שנת ת"כ] וכו'. וכן מצינו באשל אברהם מבוטשטשט (תקל״א-תר״א): ״ראיתי בנערותי קשר ד׳ והוא מפולש ד' מכל צד. והיום ראיתי שנתפשט כין רבים במדינות שלנו כעין קשר זה, ושמעתי שהוא מנהג אנשי ספרד, לא ידעתי אם עם בני ישראל שבספרד, רובם נוהגים כן או קצתם אך על ידי זה אינני משנה מנהגי כמו שנוהגים רוב האנשים באלו המדינות, וכו'.

לכאורה הטעם שהצליח מנהג זה כל כך להתפשט, הוא כיון שהיה נראה לכל  כמנהג נכון, שהרי יש בו דלי"ת ממש. ודברי הגאונים והראשונים בעשיית הקשר, אינם מובנים כל כך, עד כדי שמצינו פוסקים המתעסקים בסוגיה זו, שלא הזכירו בכלל את דברי הגאונים המובאים בבית יוסף.

ולכאורה סברו כמו כדעת העיטור (ח"ב סימן קס"ו): שצורת הקשר תלויה במנהג. והעיקר לעשות קשר יפה. ויש שלמדו כך גם בדעת רבינו צמח המובא במרדכי (הלכות קטנות), ובתוספות (שבת דף ס"ב. ובעירובין דף צ"ז.), וברי"ף, וברא"ש (הלכות קטנות סעיף י"ב, ובסמ"ג (עשין כ"א כ"ב) ובסמ"ק מצוריך (מצוה ק"נ הגהה כ"ז). ויש שלומדים כך ברש"י, שלא צריך קשר מסוים, העיקר שיהיה שם דלי"ת. וכן נראה שסבר הפרי מגדים (אשל אברהם סימן כ"ז ס"ק ט"ז).

וכך מובא בביאור הלכה (סימן מ"ב ד"ה לגוף הקדושה): כי באמת כמעט כל הפוסקים חולקין על רש"י והשלחן ערוך גם כן לקמן בסימן קנ"ד, סתם דלא כוותיה. וגם האשל אברהם מבוטשאטש עצמו ,כתב שם על קושיותיו שלו לגבי קשר זה: וגם שיש צד זכות גם על הקשר שבשם מנהג ספרד וכו'.

[קיז] ראה בית יוסף סימן ל"ב סעיף נ"ב.

[קיח] ראה בית יוסף סימן כ"ז סעיף ב'.

[קיט] רש"י (שבת דף ס"ב.), הרא"ם (יראים מצוה שצ"ט), ספר התרומה (הלכות תפילין סימן רי"א) וכן מצדדים הרמב"ן, והריטב"א (בחידושים שלהם על שבת דף כ"ח:) והר"ן (על הרי"ף, בשבת שם).

[קכ] כפי דעת הרא"ש (הלכות קטנות, הלכות תפילין אות ל"א) והטור (או"ח סימן ל"ב סעיף נ"ב). וכתב שו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן ג') שביו"ד כזה, יוצאים אף לשיטת רש"י.

[קכא] וחזר על דבריו במשנה ברורה שם.

[קכב] שו"ת עולת יצחק ח"ב סימן נ"ד ד"ה וראוי.

[קכג] מובא בפסקי הסידור. וטעמו כדי לקיים את שיטת רבינו אליהו המובא בתוספות (מנחות לה: ד"ה משעת) ש'וקשרתם' האמורה בתורה, פירושה שבכל פעם שמניחים תפילין, צריך לקשור את עצם הקשר מחדש.

[קכד] קצות השולחן סימן ח'.

[קכה] שו"ת פני מבין (סימן ט"ז), שו"ת מהרש"ג (ח"א סימן ל"ב), שו"ת לבושי מרדכי (יו"ד סימן קצ"ב), שו"ת קרן לדוד (סימן ו'), חזון איש (או"ח סימן ד' אות א') ושו"ת מנחת יצחק (ח"ט סימן ג').

[קכו] רמ"א אורח חיים (סימן כ"ז סעיף י'). וראה שו"ת מנחת יצחק (ח"ט סימן ג'), שכתב בתוך דבריו: 'להמסתכל עליו מלמעלה'. היינו שהיא לא צריכה להיות דווקא עומדת.

[קכז] ספר מעורר ישנים (סימן כ"ו סעיף י"א).  

[קכח] אמרי פנחס (שער ג' אות י"ז), שיש בזה חשש תעשה ולא מן העשוי או חק תוכות, זבד טוב (דף י"ג).

[קכט] שו"ת פני מבין (שם), שו"ת מהרש"ג (שם), שו"ת קרן לדוד (שם) וספר תפילה למשה (פי"ז הערה ל"ב).

[קל] שו"ת לבושי מרדכי (שם).

[קלא] חזון איש (או"ח סימן ד אות א').

[קלב] אמרי פנחס (שער ג' אות ט"ז), זבד טוב (דף י"ג) בשם מהר"ש מקמינקא, הגאון רבי חיים נאה בשיעורי תורה, בהקדמה: שגם היו"ד הוא חלק מן הרצועה, וצריכה להיות ברוחב שעורה. ובקצות השלחן (בהערות על ח"א עמוד פ"ט), מקשה על הראיות של החזו"א. וכן שבני הגרי"ז מבריסק אמרו לו בשם אביהם, שכשראה מה שכתב, שצריך שיעור וכו', אמר: שהדבר ידוע ותמיד נזהרים על זה. וכן התשובות והנהגות (ח"א סימן ל"ה) כתב להקפיד על זה.

[קלג] לכאורה, העיקר שיהיה משהו בתחילת הרגל, שלהלכה זה כבר נחשב ליו"ד.

[קלד] שולחן ערוך אורח חיים, סימן כ"ז סעיף ב' על פי הזהר (פרשת פנחס דף רל"ו:).

[קלה] ספר זר זהב – הגהות המקובל רבי יעקב חיים צמח על שלחן ערוך האריז"ל. והביאו השערי תשובה (שם סק"ה) בשם השלמי ציבור. וכן כתב המשנה ברורה (שם סק"י).

[קלו] ראה משנה ברורה (שם).

[קלז] כי באופן אחר, היו"ד תראה הפוך, לא כצורתה. ומרן הגרי"י קניבסקי (אורחות רבינו ח"א אות מ"ז) והמנחת יצחק (ח"ט סימן י'), הסכימו עימו שזה כשר.

[קלח] מכתב בכתב יד, המצולם בספר זכרון אליהו עמוד תי"ד. וכן כתב בעל ספר דבר הלכה בספרו ארחות רבינו (שם). וביאר את שיטתו:

א. שכך עשו לו את הקשר בחוץ לארץ וכשר, כי ודאי ידעו בחוץ לארץ הסופרים וקיבלו את צורת היו"ד באיטר. ואין לזוז מאשר נהגו הסופרים לעשות הקשר בשביל האיטרים. [וכן העיד הר"ר אהרן פולק – הסופר של מרן האדמו"ר מסאטמר, שבמקומו באירופה (אין דער היים), היו עושים באופן כזה, (מגד גבעות עולם עמוד  צ"א)].

ב. שרק במקום שרשום ג' וד' הוא היו"ד. ויוצא צורה כזו: . ולפי זה, ראש היו"ד הוא מקום ג', ורגלה הוא מקום ד'. ושפיר נעקם מצד ימין לשם רגל. ואי משום שלא נשאר משמאל כמעט שום עודף מהראש על הרגל, מכל מקום, מעין צורת יו"ד הוא רואה. [הציורים מכתיבת יד הגרי"י קניבסקי].

[קלט] ארחות רבינו (שם). שיטה זו מקורה בפסקי הראש על הרי"ף, והובא בסדר תיקון תפילין וכן בטור (סוף סימן ל"ב), ובהמעדני יו"ט (על הרא"ש סוף הלכות תפילין), והעטרת זקנים (אורח חיים סוף סימן ל"ב) והלבוש (סימן ל"ב סעיף נ"ב).

[קמ] צילום חיתוך היו"ד של התפילין, של הגרי"י קניבסקי.

[קמא] השבט הלוי כתב: שמעיקר הדין, הקשר הקטן הוא צורת גוף יו"ד, גם בלי שום רגל ימין. ומציין לספר אשכול ולעיטור. אך צ"ב, א. כי ספר האשכול (הלכות תפילין דף צ"ה) כתב: וכד קטר לה לרצועה, קטר לה כצורתא דיו״ד. וגם העיטור כתב (הלכות תפילין סוף ח"ד): ונעשה כמין יו"ד. מדבריהם נראה שסוברים כמו הרמב"ם (הלכות תפילין פ"ג הלכה י"ג), הגהות מימוניות (שם על הרמב"ם) ועוד ראשונים, שעושים בתפילין של יד רק קשר אחד. ואם כן, איך יכולין להביא ראיה משיטתם למנהגינו שהוא על פי שיטת הרא"ש. ב. הם כותבים בפירוש: 'כצורתא דיו"ד', ו'כעין יו"ד'.

וכן ראיתי שמציינים לספר אשרי איש (ח"א פ"ד סעיף ז') בשם הגריש"א, שאם רגל היו"ד נבלעה לתוך הקשר בפנים, ונשאר רק הראש של היו"ד, צריך להניח תפילין שוב. כלומר שלדעתו הרצועה הקטנה מעכב.